הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אשה לא חייבת בפריה רביה
יבמות סה ע"ב
מתני'. האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: +בראשית א'+ ויברך אותם אלהים ויאמר להם [אלהים] פרו ורבו...
אתמר:
רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי,
חד אמר: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה,
וחד אמר: אין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.
תסתיים, דרבי יוחנן הוא דאמר אין הלכה,
דיתיב ר' אבהו וקאמר משמיה דרבי יוחנן: הלכה,
ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו.
ואיכא דאמרי: רבי חייא בר אבא אמר, ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו.
אמר רב פפא: בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום כבוד בי קיסר לא אמרו ליה ולא מידי,
אלא למאן דאמר, רבי חייא בר אבא אמרה, לימרו ליה: לא אמר רבי יוחנן הכי.
מאי הוה עלה?
ת"ש, דאמר ר' אחא בר חנינא אמר ר' אבהו אמר ר' אסי: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דקיסרי, ואמר: יוציא ויתן כתובה;
ואי ס"ד לא מפקדה, כתובה מאי עבידתה?
דלמא בבאה מחמת טענה;
כי ההיא דאתאי לקמיה דר' אמי, אמרה ליה: הב לי כתובה, אמר לה: זיל, לא מיפקדת,
אמרה ליה: מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא? אמר: כי הא ודאי כפינן.
ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמר לה: לא מיפקדת,
אמרה ליה: לא בעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה? אמר: כי הא ודאי כפינן.
מבנה הסוגיה:
1.
מתני'. האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: +בראשית א'+ ויברך אותם אלהים ויאמר להם [אלהים] פרו ורבו.
מחלוקת במשנה בין "תנא קמא" ורבי יוחנן בן ברוקה אם אשה מחוייבת במצוות פרו ורבו.
2.
הגמרא מביאה מקורות מהפסוקים לכל שיטה במשנתנו.
3.
מחלוקת לגבי הפסיקה:
אתמר:
רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי,
חד אמר: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה,
וחד אמר: אין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.
מחלוקת בין רבי יוחנן וריב"ל לגבי הפסיקה. בפשטות, ההלכה צריכה להיות כ"תנא קמא", כי כך בדרך כלל פוסקים כתנא קמא נגד תנא יחיד שחולק עליו. לכן, מי שפוסק דווקא כרבי יוחנן בן ברוקה צריך הסבר.
לכן גם מובן הנוסח "אין הלכה כ..." ולא מנוסח "הלכה כ..." כי זוהי המחלוקת.
3.1
לא ברור לגמרא מה פסק כל אחד מבעלי המחלוקת, ולכן ציינה זאת בניסוח הכללי של "חד אמר... וחד אמר..."
4.
הגמרא מנסה לברר כיצד פסק כל אחד מהם.
תסתיים, דרבי יוחנן הוא דאמר אין הלכה,
הגמרא קובעת שרבי יוחנן הוא זה שפסק שלא כרבי יוחנן בן ברוקה, וממילא פסק כתנא קמא.
[בסוף משמע שה"תסתיים" לא התברר]
4.1
ההוכחה:
דיתיב ר' אבהו וקאמר משמיה דרבי יוחנן: הלכה,
ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו.
ואיכא דאמרי: רבי חייא בר אבא אמר, ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו.
הגמרא מספרת שרבי אבהו או רבי חייא בר אבא אמר בשם רבי יוחנן שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, ורבי אמי ורבי אסי סובבו את פניהם כהבעת אי הסכמה לכך.
4.2
הערה א:
הביטוי "איכא דאמרי" מציין שיש מחלוקת מיהו החכם שאמר את ההלכה בשם רבי יוחנן.
הערה ב:
משמע מהאמור לעיל שרבי אמי ורבי אסי היו תלמידים יותר מובהקים של רבי יוחנן מאשר היו רבי אבהו ורבי חייא בר אבא.
הערה ג:
מדוע נאמר "משמיה" ולא "אמר רבי... אמר רבי יוחנן"? כי כך משמע שלא היו כלל תלמידים ישירים של רבי יוחנן, אלא יש לומר, שבאמת ההלכה לא נמסרה על ידי רבי יוחנן באופן ברור, לכן נאמר "משמיה", כי כנראה אף אחד מהם לא שמע באופן ישיר וברור מה אמר רבי יוחנן, ואלי למדו זאת רק "מכללא".
4.3
אמר רב פפא: בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום כבוד בי קיסר לא אמרו ליה ולא מידי,
אלא למאן דאמר, רבי חייא בר אבא אמרה, לימרו ליה: לא אמר רבי יוחנן הכי.
רב פפא מוכיח שרבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן - כדעה הראשונה בסעיף 4.1 לעיל - כי לפיו ברור מדוע לא ענו לו ישירות שכך לא פסק רבי יוחנן - משום כבודו המיוחד.
לא ברור מדוע הדיון הנ"ל היה חשוב לגמרא?
5.
מאי הוה עלה?
מה בדיוק פסק רבי יוחנן?
6.
ת"ש, דאמר ר' אחא בר חנינא אמר ר' אבהו אמר ר' אסי: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דקיסרי, ואמר: יוציא ויתן כתובה;
ואי ס"ד לא מפקדה, כתובה מאי עבידתה?
מובא בברייתא מעשה באשה שלא היו לה ילדים ותבעה מבעלה שיגרשנה - ורבי יוחנן פסק ישלם לה כתובתה. מוכח מכאן שרבי יוחנן פוסק שאשה כן חייבת במצות פרו ורבו.
7.
דוחה הגמרא:
דלמא בבאה מחמת טענה;
כי ההיא דאתאי לקמיה דר' אמי, אמרה ליה: הב לי כתובה, אמר לה: זיל, לא מיפקדת,
אמרה ליה: מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא? אמר: כי הא ודאי כפינן.
ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמר לה: לא מיפקדת,
אמרה ליה: לא בעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה? אמר: כי הא ודאי כפינן.
גם אשה שלא מחוייבת במצות פרו ורבו מעוניינת בילדים כדי שיעזרו לה.
8.
למסקנה, הגמרא לא ממש הכריעה בעניין זה מה אמר רבי יוחנן ומה אמר ריב"ל וכמי ההלכה.
9.
ממשיכה הגמרא:
יהודה וחזקיה תאומים היו, אחד נגמרה צורתו לסוף תשעה, ואחד נגמרה צורתו לתחלת שבעה; יהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה דר' חייא, אמרה: אתתא מפקדא אפריה ורביה?
אמר לה: לא.
כלומר, רבי חייא פסק שאשה לא חייבת במצות פריה ורביה וכתנא קמא במשנתנו.
10.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקעב:
רבי יוחנן וריב"ל הלכה כריב"ל, כן הכריחו התוספות ז"ל בפרק בני העיר דף ז"ך רע"א...
לפי זה אולי אפשר לקבוע ["חידוש"] שריב"ל הוא זה שפסק כמו רבי חייא שאשה פטורה ממצות פרו ורבו, שהרי כך פסק רבי חייא וסביר שגם אחד מבני דורו וחבריו פסק כמותו, ומכיוון שהלכה כריב"ל בדרך כלל נגד רבי יוחנן יש להניח שריב"ל פסק כרבי חייא.
11.
רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה ב
האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו * עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה.
12.
מגיד משנה הלכות אישות פרק טו הלכה ב
[ב] האיש מצווה ולא האשה וכו'. דין האשה מחלוקת במשנה (שם ס"ה:) ופסק כסתם משנה וכן מוכיח בגמרא.
12.1
נראה שכוונתו [וכך משמע מאחד האחרונים] היא, ש"תנא קמא" נקרא "סתם משנה", ולכן הלכה כמותו.
12.2
אבל יותר פשוט שהרמב"ם פסק כרבי חייא וכך משמע מסיום דברי ה"מגיד משנה": "וכן מוכח בגמרא".
12.3
צריך את הסיבה שאמרנו בסעיף 12.1 כי אולי מרבי חייא אין להוכיח, כי למרות שפסק לאשתו מה שפסק, אבל היא הרי התכוונה לשאול רק מה הדין לגבי אשה שכבר קיימה מצות פרו ורבו ויש לה ילדים, האם היא חייבת בהמשך המצוה [תלוי אם קיימה המצוה בכך שיש לה שני בנים].
