טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
בסנדל של שעם ושל סיב – אלון השעם
"חלצה במנעל הנפרם שחופה את רוב הרגל, בסנדל הנפחת שמקבל את רוב הרגל, בסנדל של שעם ושל סיב, בקב הקיטע, במוק, בסמיכת הרגלים, באנפיליא של עור, והחולצת מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה, והחולצת מן הסומא - חליצתה כשרה" (יבמות, קב ע"ב).
פירוש: חָלְצָה בְּמִנְעָל הַנִּפְרָם שנפתחו תפריו אלא שֶׁחוֹפֶה עדיין אֶת רוֹב הָרֶגֶל, או בְּסַנְדָּל הַנִּפְחָת שנפתח חלק מסולייתו, שֶׁמְּקַבֵּל עדיין אֶת רוֹב הָרֶגֶל, או בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם (פקק) וְכן שֶׁל סִיב מן העץ, או חלצה בְּקַב הַקִּיטֵּעַ (רגל עץ של קטוע רגל), בְּמוּק (נעל לֶבֶד), בִּסְמִיכַת הָרַגְלַיִם שעושה הקיטע לרגליו כעין כיסוי, שאיננו נעל ממש לשים אליו את גדמי רגליו, או בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, וְכן הַחוֹלֶצֶת מִן הַגָּדוֹל, כלומר, שהיה היבם גדול, בֵּין שהיה היבם עוֹמֵד, בֵּין יוֹשֵׁב, בֵּין מוּטֶּה (נשען), וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַסּוּמָא (העיוור) בכל אלה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: אלון השעם שם באנגלית: Cork Oak שם מדעי: Quercus suber
שם נרדף במקורות לקליפת העץ: שעם, שגם, קורדיקיסין, קורדיקין, קורדיקיא
הנושא המרכזי: מהו השעם וכיצד הוא נוצר?
השעם הוא חומר עצי, נקבובי וגמיש, אשר נמצא בקליפות עצים כאלון השעם (Quercus suber) (תמונות 1-2). חומר זה מוכר היטב במיוחד בגלל השימוש הנעשה בו כפקק לבקבוקי יין (תמונה 3). בסוגייתנו אנו לומדים על שימוש נוסף והוא כחומר גלם שממנו הוכנה סוליית סנדלים. בשתי הדוגמאות נבחר השעם בגלל מאפיין ייחודי לשעם והוא גמישותו. נעיצת פקק שעם בפי הבקבוק אפשרית בגלל תכונה זו וכך גם הצעידה על סוליית שעם נוחה יותר מאשר צעידה על סוליית עץ קשה. בעת העתיקה, כאשר עדיין לא היו בנמצא חומרים פלסטיים, החלופות לסנדלי עור היו מצומצמות משום שכמעט לא היו בנמצא חומרים שהיו עמידים לשחיקה ובו בזמן גם היו גמישים.
השעם מוזכר פעמים רבות בספרות חז"ל בהקשרים שונים. בסוגייתנו, כאמור, מוזכר השימוש בשעם כסולית סנדל. כך גם בתוספתא (יבמות, ליברמן, פי"ב הלכה י') המובאת בסוגייתנו העוסקת בנעל הכשרה לחליצה: "חלצה בסנדל שנפחת ומקביל את רוב הרגל, במנעל שנפרס וחופה את רוב הרגל, בסנדל של שעם בסנדל של סיב (1) ובמוק ... חליצתה כשירה וכו'". לעניין קבלת טומאה למדנו: "שלשה סנדלין של אדם טמא מדרס, של מתכות ושל בהמה טמאה טמא מת, ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום וכו'" (תוספתא, כלים, צוקרמאנדל, פ"ב הלכה י"א).
בנוסף להכנת סנדלים לאדם שימש השעם גם להגנה על רגלי בהמה: " ... סנדלי בהמה, של מתכות טמאין של שעם טהורין וכו'" (כלים, פי"ד מ"ה). משעם גם הכינו כלים: "תרווד של מתכות בין שיש לו יד ובין שאין לו יד בין מקבל כל שהוא ובין שאין מקבל כל שהוא טמא. ושל עץ ושל שעם ושל זכוכית מקבל כל שהוא טמא שאין מקבל כל שהוא טהור וכו'" (תוספתא, כלים, צוקרמאנדל, פ"ז הלכה ח'). על שימושים נוספים אנו לומדים בגמרא בסוכה (כ ע"ב) וממנה ניתן להסיק מעט על מאפייניו של השעם: "מיתיבי: חוצלות של שעם ושל גמי ושל שק ושל ספירא - מטמא טמא מת, דברי רבי דוסא. וחכמים אומרים: אף מדרס. בשלמא למאן דאמר מרזובלי של שעם ושל גמי חזו לכינתא דפירי, של שק ושל ספירא חזו לגולקי וצני. אלא למאן דאמר מחצלות ממש, בשלמא של שק ושל ספירא חזו לפרסי ונפוותא, אלא של שעם ושל גמי למאי חזו? חזו לנזיאתא" (2).
 |
|
 |
|
תמונה 1. אלון השעם - חתך רוחב צילם: Plantsurfer |
|
תמונה 2. חתך סכמטי בגזע עץ מהדו-פסיגיים |
הרחבה
השעם ושמותיו במקורות
בין המפרשים אנו מוצאים שתי גישות עיקריות לפירוש השם "שעם". הערוך (ערך "שעם") פירש: "... קליפי עץ והוא שגמין שפירשנו". הר"ש (כלים, פי"ד מ"ה) כתב: "שעם - מפ' בערוך קליפי עץ והוא שגמים". פירוש זה מתאים למשמעות השם "שעם" בימינו. רש"י (סוכה, כ ע"ב) לעומת זאת מכנה בשם זה את גבעולי אחד ממיני צמחי המים או הביצה: "שעם - פוויי"ל, מין שיפה". הרמב"ם (כלים, פי"ד מ"ד) פירש: "שעם - אלכ'יזראן" אלכ'יזראן בערבית הוא החיזרן כלומר הבמבוק. ורע"ב (שם): "שעם - מין גמי". ד"ר מ. קטן(3) מביא את תרגומו של ר. לוי במילונו (מס' 630)(4) הגורס pavoil וגוזר את שם זה מלשון papyrus כלומר הצמח הגדל במצרים ששימש לתעשיית הנייר. הרמב"ם (כלים, פי"ד מ"ד) פירש: "שעם - אלכ'יזראן" אלכ'יזראן בערבית הוא החיזרן כלומר הבמבוק. ורע"ב (שם): "שעם - מין גמי". מקורו של הרמב"ם בזיהוי השעם כחיזרן הוא בהגאונים. רב האי גאון בפירושו למשנה בכלים (פי"ד מ"ה) כתב: "של שעם – פירוש כמו שפירשנו דומה לכיווראן" (צ"ל כיזראן). כוונתו לפירושו למילה הנרדפת "שוגמין" המופיעה בפרק י' מ"ו: "... דומה לכיזוראן עץ הוא והוא רך ואינו משתבר בין לח בין יבש ועושין ממנו כלים כמות אילו הצפחת". באוצר הגאונים (יומא, עח ע"ב) מובא פירוש מעט שונה: "... ויש אומרים עץ כפול שהן כופלין אותו ולא ישבר והוא עץ רך ולא ישתבר בין לח ובין יבש ובלשון תלמוד שעם" (תודה לרב יעקב הלפרט על ההפניה למקורות הגאונים). המשותף לפירושים אחרונים אלו הוא שמדובר בגבעול של צמח גמיש כלשהו ולא בקליפת עץ כפי שפירשו הערוך והר"ש. לאור העובדה שבפירושי הגאונים נכתב "דומה לכיווראן" ייתכן וכוונתם דומה לפירוש רש"י ורע"ב ששעם הוא "מין גמי" ולאו דווקא חיזרן (במבוק).
שתי גישות אלו מכתיבות את האופן בו ניתן לפרש שתי משניות בכלים: "חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדים. היו ב' עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה. נסר שהוא נתון על פי התנור אם מירח מן הצדדין הציל, היו שנים עד שימרח מן הצדדין ובין נסר לחברו, עשאן בסינין או בשוגמין אינו צריך למרח מן האמצע" (כלים, פ"י מ"ו). מפרש הר"ש: "או בשוגמין - סנדל של שעם בפרק מצות חליצה (דף קב ב) פירש בערוך קליפי עץ והוא שוגמין. ואותן קליפין שם בין נסר לחבירו אין צריך למרח". כך כתב גם רע"ב: "או בשגמין - קליפי עץ של שגמין. ואותן קליפין נתן בין נסר לנסר כדי לחברן". פירוש זה הולם את מאפייניו הפיסיקליים של השעם. גמישותו מאפשרת לנעוץ אותו כפקק בסדקים שבין הנסרים מבלי שיפול.
לעומתם מפרש הרמב"ם: "ושוגמין כמו שועמין, ושעם הוא "אלכ'יזראן", רוצה לומר אם כרך את השעם על שני העצים עד שנעשו אחד אינו צריך למרח ביניהם". מעניין לציין שבניגוד לפירושו במשנה בכלים פי"ד הרי שכאן פירש רע"ב בדומה לערוך. מחלוקת זו באה לידי ביטוי במשנה נוספת: "... הנסרין שבמרחץ ששיגמן ר"ע מטמא וחכמים מטהרין שאינם עשוין אלא שיהיו המים מהלכין תחתיהן וכו'" (כלים, פכ"ב מ"י). הר"ש מפרש: "ששיגמן - שפיסלן ועשאן ברהיטני". הכוונה היא לעיבוד לוח השעם בעזרת מקצוע. לעומת זאת הרמב"ם פירש: "ששיגמן כמו אלו אמר ששיעמן. ושעם הוא "אלכ'יזראן" והכוונה שהוא חברן בשעם עד שעשאן לוח אחד והבלנין יושבין עליהן והמים מהלך תחתיהן וכו'".
אם ננסה להכריע בין שתי הגישות הרי שלכאורה הגישה שהשעם הוא כמשמעותו היום סבירה יותר (אם כי לא הכרחית) לאור דברי המשנה: " ... סנדלי בהמה, של מתכות טמאין של שעם טהורין וכו'" (כלים, פי"ד מ"ה). קשה להניח שגבעולי צמחים קלועים כמו החיזרן עשויים לספק הגנה לרגלי הבהמה ולשמש כסנדלים לאורך זמן בדומה לסנדלי מתכת. הסתייגותי מראיה זו נובעת מכך שעד היום ידועה ביפן מלאכת קליעת סנדלי במבוק לאדם בדומה לסנדלי "סיב". לכאורה גם השימוש ב"שעם" לעשיית "צפחת", שתיאר רב האי גאון, רומז על כך שה"שעם" הוא קליפת עץ משום שכלי קלוע (ללא איטום) אינו שומר על הנוזלים שבתוכו לאורך זמן. אמנם רב האי גאון זיהה את ה"שעם" כ"דומה לחיזרן" וכאמור לעיל ייתכן ומדובר בצמח דומה לגמי (הגבעול עצמו משמש לקליעה) אך ייתכן והדמיון הוא רק בכך שגם מהשעם ניתן להכין רצועות הדומות לרצועות שמקלפים מענפי במבוק. מקור נוסף שממנו משתמע של"שעם" מאפיינים ייחודיים נמצא בגמרא בסוכה שצוטטה לעיל (ראו ב"הרחבה").
עד עתה מצאנו שבלשון חז"ל נקרא השעם גם "שגם" אך ייתכן שהיה שימוש בשמות נוספים. השמות קורדיקסין, קורדיקין או קורדיקיא הם על פי הרומית קליפת עץ השעם ומכאן נגזר שמם של סנדלים שהוכנו מחומר זה. את הזהות בין הקורדיקייה ובין הסנדלים (5) אנו מוצאים בירושלמי (שבת, פ"ו ח טור ב /ה"ד): "כתיב ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים קורדיקייה כמה דתימר וברגליהם תעכסנה וכו'". מקור נוסף בירושלמי (קידושין, פ"א סא טור ב /ה"ז): "אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקין שלה והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה". בתלמוד (יבמות, קב ע"ב) אנו מוצאים: "... דתניא: לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו, אבל מטייל הוא באנפילין בתוך ביתו". רש"י מפרש: "בקורדקיסין - מנעלים דקים שנועלין תחת מנעלים עבים להגין מן המים ונקראים אונדרשו"ך בלשון אשכנז" אך מהירושלמי משתמע שהכוונה לסנדלים עצמם.
היום נפוץ אלון השעם בחצי האי האיברי, צרפת וצפון אפריקה. בארץ גדלים עצים בודדים שניטעו בגנים בוטניים אך ייתכן ובזמן התלמוד גידלו אותו גם באזורנו. לפי הירושלמי (שביעית, פ"ח לח טור א/ה"א) מכרו את השעם בין טבריה לסוסיתא: "אמר רבי יוסי בי רבי בון: אילין קורדקיא דסלקין ומזדבנין מן סוסיתא לטיבריא".
משמעות ה"שעם" כחומר גלם להכנת "חוצלות"
בניגוד למשנה בכלים ממנה הסקנו שהזיהוי הסביר יותר ל"שעם" הוא קליפת עץ הרי שבסוגיה בסוכה (כ ע"ב) התמונה מורכבת יותר וייתכן שמשמעות המונח "שעם" תלויה בפרשנות המונח "חוצלות". "תנן התם: כל החוצלות מטמאין טמא מת, דברי רבי דוסא, וחכמים אומרים: מדרס. מדרס אין, טמא מת לא? והא אנן תנן: כל המטמא מדרס מטמא טמא מת! אימא: אף מדרס. מאי חוצלות? אמר רב אבדימי בר המדורי: מרזובלי. מאי מרזובלי? אמר רבי אבא: מזבלי. רבי שמעון בן לקיש אומר: מחצלות ממש" (סוכה, כ ע"א). מפרש רש"י: "מזבלי - בולו"ס, ועשוי לרועה להניחן תחת ראשו ולשכב". ד"ר מ. קטן גורס בולזול"א ומפרש שהכוונה לשק של רועים המשמש גם לשכיבה אך מציין שמילה זו חסרה במילונים לצרפתית עתיקה. הוא משער שלעז זה נגזר מ – bolge שמשמעותו שק או תרמיל.
בהמשך הסוגיה אנו מוצאים את הקשר בין "שעם" ל"חוצלות": "מיתיבי: חוצלות של שעם ושל גמי ושל שק ושל ספירא מטמא טמא מת, דברי רבי דוסא. וחכמים אומרים: אף מדרס. בשלמא למאן דאמר מרזובלי של שעם ושל גמי חזו לכינתא דפירי, של שק ושל ספירא חזו לגולקי וצני. אלא למאן דאמר מחצלות ממש, בשלמא של שק ושל ספירא חזו לפרסי ונפוותא, אלא של שעם ושל גמי למאי חזו? חזו לנזיאתא. איכא דאמרי: בשלמא למאן דאמר מחצלות ממש, של שעם ושל גמי חזו לנזיאתא, של שק ושל ספירא חזו לפרסי ונפוותא. אלא למאן דאמר מרזובלי, בשלמא של שק ושל ספירא חזו לגולקי וצני, אלא של שעם ושל גמי למאי חזו? חזו לכינתא דפירי". מפרש רש"י: "בשלמא למאן דאמר - חוצלות היינו מזבלי איכא למימר בכל הני דכי לא עבידן לשכיבה כלי הם לתשמיש אחר. של שעם ושל גמי - אף על פי שאין נארגים היטב, ויש הפרש בין בית ניר לבית ניר. ראויין הן לכנתא דפירי - פירות גסין, שאין יוצאין דרך נקב קטן. של שק ושל ספירא - שנארגים יפה. חזו לגולקי וצני - כלים כעין שקין שנותנין בהן קטניות ופירות דקין. אלא למאן דאמר מחצלות ממש - שהן פשוטין, ואין להן בית קיבול. בשלמא של שק ושל ספירא - לר' דוסא, אף על גב דלאו לשכיבה עבידי. חזו לפרסי ונפוותא - לוילון כנגד הפתח, כדמתרגם מסך הפתח (שמות לה) - פרסא דתרעא. נפוותא - לנפות בהן הקמח, כמות שהן, נותנין עליו קמח, וכופלין אותן וקושרין בראש הכפל, כעין בויטי"ל (נפה, מסננת) שלנו. למאי חזיין - אליבא דר' דוסא, דאמר: לאו לשכיבה עבידן, אמאי טמאות שום טומאה? לנזייתא - לכסות בהן גיגית שעושין בהן שכר". זהות ה"חוצלות" תלויה במחלוקת וכתוצאה מכך אנו מוצאים מסקנות שונות לגבי הכלים שאותם ייצרו מה"שעם". כך או כך ניתן להסיק של"שעם" שימושים שונים מאשר חומרים סיביים רגילים ששימשו לאריגת מחצלות. בימינו מייצרים לוחות שעם המיועדים לריצוף (תמונה 4) או כחומר איטום ובידוד לקירות. קשה להכריע על פי הסוגיה בסוכה מהו ה"שעם" משום שמהלכה עשוי להתפרש כראוי בין אם מדובר בחזרן (במבוק) ובין אם מדובר בשעם כמשמעותו היום. שני חומרי גלם אלו מתאימים להכנת הכלים המנויים בגמרא אם כי ל"נזייתא" כלומר כיסוי ל"גיגית שעושין בהם שכר" השעם האטום מתאים טוב יותר. השימוש ב"שעם" כחומר גלם לקליעה גסה (כמשתמע מהסוגיה) אינו מקובל היום אם כי ניתן למצוא כלים קלועים העשויים מרצועות שעם כמו למשל סלים.
ביולוגיה
השעם הוא שכבת תאים מתים המהווה אחד ממרכיבי קליפת העץ ונמצאת במיני עצים רבים. ייחודו של אלון השעם הוא בעובי קליפת השעם ובגמישותה. ברוב הצמחים חסר השעם את תכונה זו. הדופן הראשונית של תאים אלו בנויה מתאית והיא מרופדת מבפנים בשכבה עבה של סוברין (חומר השעם). שכבת הסוברין אינה חדירה למים ועמידה בפני פעילות חומצות. שכבת תאי השעם נוצרת מהתחלקות שכבה של תאים בעלי אופי עוברי הנקראת קמביום השעם (פלוגן) שמוצאה מהתאים החיים של האפידרמיס שהוא רקמת המגן הראשונית של הגבעול (תמונות 2,5). מבחינה פונקציונלית מהווה רקמת השעם שכבת מגן הממלאת את מקומו של האפידרמיס אשר מת ומתקלף במהלך התפתחות הגבעול לגזע. באלון השעם ובמינים אחרים שבהם קמביום השעם פעיל במשך כל חיי הצמח קיימים שינויים עונתיים במבנה תאי השעם הנוצרים על ידו. כתוצאה מכך מתקבלות חגורות שאפשר לראות בהן כעין "טבעות התעבות שנתית" בהן ניתן להבחין בפקקי שעם לבקבוקים.
את קליפת השעם מסירים מהעץ מתחילת מאי עד סוף אוגוסט. בתקופה זו ניתן להפריד את השעם ללא גרימת נזק קבוע לעץ. את ה"קציר" הראשון מבצעים כאשר העץ מגיע לגיל 25-30 שנה והיקף של כ – 60 ס"מ. ה"קציר" הראשון כמעט תמיד בעל איכות ירודה. בהמשך חיי העץ מבצעים "קציר" במרווחי זמן של 9-13 שנה. עצי אלון השעם חיים בין 150 ל – 250 שנים כך שבמהלך חייו עובר העץ כ – 12 "קצירי" קליפה. פעולה זו מתבצעת באופן ידני בלבד בעזרת גרזן קטן וחד. מסירים את קליפת גזע אלון השעם על ידי ניסור מעגלי אופקי של החלק העליון והתחתון של גזע העץ וחיתוכים אנכיים (תמונה 7). קילוף השעם דורש הכשרה מיוחדת על מנת שלא לפגוע בקמביום השעם בזמן הסרת הקליפה משום שהדבר עלול לגרום למות העץ. קליפות באיכות גבוהה משמשות לתעשיית פקקי בקבוקי יין.
תעשיית השעם נחשבת כידידותית לסביבה משום שלא מתבצעת כריתה מלאה של העץ אלא רק של הקליפה. העץ ממשיך לגדול ולייצר קליפה חדשה. יערות אלון השעם מונעים תהליכי מידבור והם מהווים בית גידול חשוב למינים הנמצאים בסכנת הכחדה בחצי האי האיברי.
 |
|
 |
תמונה 5. חתך סכמטי לאורך גזע עץ
צילם: Photohound
|
|
תמונה 6. אלון השעם - הגזע לאחר הסרת הקליפה
צילם: Wavering |
(1) רש"י גורס כאן: "שעם וגמי - קשה הוא ומגין הוא".
(2) פירוש: אינה נחשבת ככלי והריהי טהורה. מֵיתִיבִי [מקשים]: חוֹצָלוֹת שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל גֶּמִי וְשֶׁל שַׂק [שיער עזים] וְשֶׁל סְפִירָא [שיער הסוס] שאריגתן יפה ונוחה הישיבה והשכיבה על גביהן מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת ולא מדרס, שהם נחשבים ככלי ואינם עשויים לישיבה, אלו דִּבְרֵי ר' דּוֹסָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הריהן מיטמאות אַף מִדְרָס. ושואלים: בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר [נניח לשיטת מי שאמר] שחוצלות הן מַרְזוֹבְלֵי (מיני שקים), אפשר להסביר את המחלוקת, שהסובר שאינם מיטמאים מדרס משום שאינם ראויים לישיבה, מכל מקום הם נחשבים ככלי ולכך הם מיטמאים למת. שאם היו שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל גֶמִי חֲזוּ לְכִינְתָא דְּפֵירֵי [ראויים הם להיות כסלי ירק]. ואם היו שֶׁל שַׂק וְשֶׁל סְפִירָא חֲזוּ [ראויים] הם לְגוּלְקֵי וְצַנֵּי [לסלים קטנים], כיון שאריגתן דקה יותר. אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר [לשיטת האומר] כי מַחְצָלוֹת מַמָּשׁ ללא שולים מוגבהים ואין להן בית קיבול, מה טעם לחלוקה זו? שהרי המחצלות עצמן אינן ראויות אלא לשכיבה. בִּשְׁלָמָא [נניח] מחצלות שֶׁל שַׂק [שיער עיזים] וְשֶׁל סְפִירָא [שיער סוס] יכול אתה לומר שהם חֲזוּ לִפְרָסֵי וְנַפְוָותָא [ראויים לעשות מהם מסכים או נפות לנפות בהן קמח], אֶלָּא מחצלות שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל גֶּמִי לְמַאי חֲזוּ [למה הן ראויות] עוד? ומשיבים: חֲזוּ לְנַזְיָאתָא [ראויות הן לכיסויי גיגיות שיכר], ולכן יש להם שימוש נוסף ככלי (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(3) ב"אוצר לעזי רש"י".
(4) R. Levy: Contributions de la lexicographie française selon d'anciens texts d'origine juive. (Syracuse), Syracuse UniversityPress. 1960.
(5) על פי הגמרא (שבת, סב ע"ב) הפועל "תעכסנה" נגזר משמו של נחש. תרגום יונתן וחלק מהמפרשים בפסוק זה (ישעיהו, ג י"ח) פירשו שהעכסים הם מנעלים. אחרים מפרשים שהכוונה לעדי שמקשקש. המלבי"ם (ישעיהו, שם) מביא את שלושת הדעות: "תעכסנה. במד' (שם ושם) ובשבת (שם) מפרש לשון עכסא ונחש, מכניסות ארס התאוה, ובירושלמי (שבת פ"ו ה' ד') העכסים קורדיקיא כמ"ש וברגליהם תעכסנה, מפרש מנעלים עבים, והמפרש פי' כבלים או פעמונים להשמיע קול, וכן פי' כעכס אל מוסר אויל. ויל"פ שם על הנחש המצלצל (קלאפפערשלאנגע)".
רשימת מקורות:
א. פאהן, 'אנטומיה של הצמח', הוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים, 1976, עמ' 305-311.
י. פליקס, עצי בשמים יער ונוי - צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 146).
לעיון נוסף:
ויקיפדיה: "שעם".
"אלון השעם" באתר "צמח השדה".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
