סקר
מסכת בבא קמא:





 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"איכא דאמרי"; הלכה כרב באיסורים

יבמות נו ע"א


אחד המערה ואחד הגומר - קנה.
מאי קנה?
רב אמר: קנה לכל,
ושמואל אמר: לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, לירש בנכסי אחיו, ולפוטרה מן הייבום.
מן הנשואין - לד"ה [=לדברי הכל] אכלה, דהא הות קאכלה מעיקרא,
כי פליגי - מן האירוסין,
רב אמר: אוכלת, דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד;
ושמואל אמר: כי רבי רחמנא - לאוקמיה במקום בעל, לאלומי מבעל לא.
ואזדא שמואל לטעמיה,
דאמר רב נחמן אמר שמואל:
כל שהבעל מאכיל - יבם מאכיל, וכל שאין הבעל מאכיל - יבם אינו מאכיל.
מיתיבי: בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש - אינה אוכלת,
מת ונפלה לפני יבם חרש - אוכלת,
ובזו יפה כח היבם מכח הבעל;
בשלמא לרב ניחא, אלא לשמואל קשיא!
אמר לך שמואל, אימא הכי: ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש - אינה אוכלת בתרומה, כנס ואח"כ נתחרש - אוכלת, מת ונפלה לפני יבם חרש - אוכלת,
ומאי בזו? דאילו בעל חרש מעיקרא - לא אוכלת, ואילו יבם חרש מעיקרא - אכלה.
ואיכא דאמרי:
מן האירוסין - ד"ה [=דברי הכל] לא אכלה, דהא לא אכלה בחיי בעל,
כי פליגי - מן הנשואין,
רב אמר: אוכלת, דהא הות אכלה מעיקרא;
ושמואל אמר: אינה אוכלת, כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד - לדברים האמורים בפרשה, אבל לכל מילי לא.
והאמר רב נחמן אמר שמואל: כל שהבעל מאכיל - יבם מאכיל!
אימא: כל ביאה שהבעל מאכיל בה - יבם מאכיל בה, וכל ביאה שאין הבעל מאכיל בה - אין היבם מאכיל בה.
מיתיבי: בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש - אינה אוכלת, מת ונפלה לפני יבם חרש - אוכלת,
ובזו יפה כח יבם מכח בעל;
בשלמא לרב, מתרץ כדתריץ מעיקרא, אלא לשמואל קשיא!
קשיא.

 

בגמרא מובאת המחלוקת בין רב ושמואל בשתי גירסאות:

1.
הגירסא הראשונה:

אחד המערה ואחד הגומר - קנה.
מאי קנה?
רב אמר: קנה לכל,
ושמואל אמר: לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, לירש בנכסי אחיו, ולפוטרה מן הייבום.

מן הנשואין - לד"ה [=לדברי הכל] אכלה, דהא הות קאכלה מעיקרא,
כי פליגי - מן האירוסין,
רב אמר: אוכלת, דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד;
ושמואל אמר: כי רבי רחמנא - לאוקמיה במקום בעל, לאלומי מבעל לא...

2.
והגירסא השניה - "איכא דאמרי":

ואיכא דאמרי:
מן האירוסין - ד"ה [=דברי הכל] לא אכלה, דהא לא אכלה בחיי בעל,

כי פליגי - מן הנשואין,
רב אמר: אוכלת, דהא הות אכלה מעיקרא;
ושמואל אמר: אינה אוכלת, כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד - לדברים האמורים בפרשה, אבל לכל מילי לא.

3.
רמב"ם הלכות תרומות פרק ח הלכה ו:

יבם כהן שבא על יבמתו באונס או בשגגה או שהערה בה ולא גמר אף על פי שקנאה כמו שבארנו בהלכות יבום אינו מאכילה בתרומה עד שיבעול בעילה גמורה ברצון,
בד"א שנתאלמנה מן האירוסין אבל מן הנישואין הואיל והיתה אוכלת תאכל בביאה זו.

מהרמב"ם משמע שהוא פוסק כרב לפי הגירסה השניה.

4.
ר"י קורקוס הלכות תרומות פרק ח הלכה ו:

[ו] יבם כהן וכו'. פרק הבא על יבמתו במשנה אחד המערה וא' הגומר קנה ונחלקו רב ושמואל רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן היבום

ואיכא תרי לישני
בלישנא קמא אמרינן מן הנישואין לדברי הכל אוכלת כי פליגי מן האירוסין רב אמר אוכלת דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד ושמואל אמר וכו'
ולישנא בתרא אמרינן מן האירוסין כ"ע לא פליגי דלא אוכלת כי פליגי מן הנשואין וכולי

ובודאי כדרב קי"ל באיסורי

הוא מסביר שהרמב"ם כעיקרון - זוהי המשמעות של הביטוי קי"ל [=קיימא לן] - פוסק כרב נגד שמואל, על פי הכלל שהלכה כרב באיסורים נגד שמואל [והלכה כשמואל נגד רב ב"דיני" - בדיני ממונות].

4.1
המשך דבריו:

ופסק רבינו כלישנא בתרא דמודה רב מן האירוסין דלא אכלה

הרמב"ם פוסק אמנם כרב, אבל לפי הגירסה השניה בגמרא - לפי ה"איכא דאמרי".

ומדוע הוא פוסק דווקא לפי ה"איכא דאמרי"?

4.2

חדא דהוא מחמיר בשל תורה

מכיון שדין אכילת תרומה הוא דין דאורייתא, לכן הרמב"ם פוסק במחלוקת בין רב ושמואל - לחומרא.

הסבר:
לפי הגירסא הראשונה היבמה שנישאת לכהן אוכלת - לפי רב - בין אם התאלמנה מן הנישואין בין אם היא התאלמנה מן האירוסין.
לפי הגירסא השניה היבמה שנישאת לכהן אוכלת - לפי רב - רק אם היא התאלמנה מן האירוסין.

כלומר, לפי הגירסא הראשונה יוצא שלפי רב היא תמיד אוכלת בתרומה - וזה לקולא, ולפי הגירסא השניה - לפי רב - אם התאלמנה מן הנישואין איננה אוכלת בתרומה - לחומרא.

כלומר, מכיוון שבהכרח צריך לפסוק כרב, לכן יש לחפש מהי ה"לחומרא" לפי רב.

4.3

ועוד דלישנא בתרא עיקר כדעת רוב הגאונים ז"ל
לכך נקבע באחרונה לפי שהוא עיקר

הוא מסתמך על כלל נוסף: הגאונים - וכך הרמב"ם - תמיד פוסקים כ"לישנא בתרא" בש"ס, כלומר, כל סוגיה שיש בה שתי גירסאות - בגמרא עצמה - הלכה כלשון האחרון. הניסוחים של לשון אחרון בש"ס: "לישנא אחרינא"; איכא דאמרי", ולפעמים מתייחסים אף ל"איבעית אימא" כאל "לשון אחרון".

הערה: הוא מדגיש "לכן נקבע באחרונה", כלומר, "עורך הגמרא" סידר "באחרונה" את העיקר! [האם מתאים לכלל של "הלכה כבתראי" - בסידור הדעות בסוגיה?]

4.4
יש לדון האם בדבריו "ועוד" - הבאת הסבר נוסף לפסיקת הרמב"ם - הוא מעיד שיש מחלוקת בין שני ההסברים, וממילא משתמע שההסבר הראשון שלו [שהרמב"ם פוסק לחומרא] לא מקבל את הכלל שהלכה כלשון אחרון!

5.
רדב"ז הלכות תרומות פרק ח הלכה ו:

... ופסק רבינו כלישנא בתרא דכ"ע מן האירוסין לא אכלה כי פליגי מן הנישואין רב אמר אוכלת ושמואל אמר אינה אוכלת ומסיק לשמואל בקושיא ופסק כרב דקי"ל כרב באיסורי:

דומה לדברי מהר"י קורקוס בסעיף 4 לעיל.
הוא מוסיף סיבה לפסיקה כרב, כי הגמרא נשארה בקושיה על שמואל - "קשיא".

גם כאן יש לשאול כבהערתנו בסעיף 4.4.

6.
כסף משנה הלכות תרומות פרק ח הלכה ו:

[ו] יבם כהן שבא על יבמתו באונס וכו'. שם (יבמות דף נ"ז:) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב וכלישנא בתרא
ודעת רבינו דפלוגתייהו דרב ושמואל אמערה נמי קאי לכך כתב או שבא ולא גמר וכו' וכן נראה דעת רש"י והרי"ף וכן מפורש בירושלמי ושלא כדברי התוספות והרמב"ן:

גם הוא כדברי מהר"י קורקוס בסעיף 4 לעיל.
הוא לא מתייחס לעניין ה"חומרא".
 

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר