הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"או איהו שקראי או אנא שקרי"; "ופליגא ד..."
יבמות נה ע"ב - נו ע"א
דסוטה למה לי? לכדתניא: שכבת זרע - פרט לדבר אחר. מאי דבר אחר? אמר רב ששת: פרט לשקינא לה שלא כדרכה. א"ל רבא: משכבי אשה כתיב! אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה דרך אברים. א"ל אביי: פריצותא אסר רחמנא? אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה בנשיקה. הניחא למ"ד העראה - זו הכנסת עטרה, אלא למ"ד זו נשיקה, מאי איכא למימר? אלא, לעולם לשקינא לה דרך אברים, ואיצטריך, סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא, והא קא קפיד, קמ"ל. אמר שמואל: העראה - זו נשיקה, משל, לאדם שמניח אצבעו על פיו, אי אפשר שלא ידחוק הבשר. כי אתא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: גמר ביאה בשפחה חרופה - זו הכנסת עטרה. מתיב רב ששת: שכבת זרע - אינו חייב אלא על ביאת המירוק; מאי לאו מירוק גיד! לא, מירוק עטרה. כי אתא רב דימי א"ר יוחנן: העראה - זו הכנסת עטרה.
אמרו ליה: והא רבה בר בר חנה לא אמר הכי!
אמר להו: או איהו שקראי, או אנא שקרי.
כי אתא רבין א"ר יוחנן: העראה - זו הכנסת עטרה.
אדרבה בר בר חנה ודאי פליג,
אדשמואל מי לימא פליג?
לא, מנשיקה ועד הכנסת עטרה - העראה קרי לה.
כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן: העראה - זו הכנסת עטרה, גמר ביאה - גמר ביאה ממש, מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור עליה, ופליג אדשמואל.
מבנה הסוגיה:
1.
דסוטה למה לי?
הביטוי "שכבת זרע" שמוזכר אצל סוטה מה בא ללמד?
2.
לכדתניא: שכבת זרע - פרט לדבר אחר.
הברייתא אומרת שהביטוי "שכבת זרע" בא למעט דרך מסויימת [של ביאה] שאיננה מתאימה לקינוי של "סתירה" לגבי אשה סוטה.
2.1
ביאור א לדרשה ודחיה:
מאי דבר אחר?
אמר רב ששת: פרט לשקינא לה שלא כדרכה.
א"ל רבא: משכבי אשה כתיב!
למסקנה: "שלא כדרכה"=ל"כדרכה", ולכן לא יתכן שהביטוי "שכבת זרע בא למרע "שלא כדרכה".
2.2.
ביאור ב לדרשה ודחיה:
אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה דרך אברים.
א"ל אביי: פריצותא אסר רחמנא?
למסקנה: "דרך אברים" [ראה בפרשנים]="רק" פריצות, ולכן לא יתכן שהביטוי "שכבת זרע בא למעט "דרך אברים".
2.3
ביאור ג לדרשה ודחיה:
אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה בנשיקה.
כלומר, אם הבעל קינא לאשתו על פעולת "נשיקה" [הגמרא תדון בהגדרתה] אין זה נחשב קינוי, וממילא לא יהיה לה דין סוטה!
הניחא למ"ד העראה - זו הכנסת עטרה,
הגמרא מציינת שהסבר זה לדרשה נכון רק לפי השיטה "העראה"="הכנסת עטרה", ולכן הדרשה מלמדתנו שאין קינוי ל"נשיקה" בלבד.
2.4
דחיית דרשה ג לפי "מאן דאמר" מסויים:
אלא למ"ד זו נשיקה, מאי איכא למימר?
לפי מי שסובר שהעראה=נשיקה=גמר ביאה מדוע לא נחשב כקינוי כשמקנא לאשתו על כך.
3.
חזרה להסבר הדרשה - ביאור 2.2 לעיל:
אלא, לעולם לשקינא לה דרך אברים,
ואיצטריך,
סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא, והא קא קפיד, קמ"ל.
הדרשה באמת באה ללמד שקינוי הוא רק לפעולת ביאה שאסורה בעריות ולא תלוי בפעולה מסויימת שהבעל מקנא עליה "דרך איברים"!
4.
עד כאן הדרשה לגבי סוטה מתאימה לפי שתי הדעות, גם לפי הדעה שהעראה=הכנסת עטרה וגם לפי הדעה שהעראה=נשיקה.
אבל משמע, שהמסקנה היא שהעראה=נשיקה.
5.
שמואל סובר כמסקנתנו בסעיף 4:
אמר שמואל: העראה - זו נשיקה, משל, לאדם שמניח אצבעו על פיו, אי אפשר שלא ידחוק הבשר.
לפי שמואל העראה ששווה ל"גמר ביאה"=נשיקה.
6.
כי אתא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: גמר ביאה בשפחה חרופה - זו הכנסת עטרה.
בכל הביאות האסורות העראה=גמר ביאה, מלבד בשפחה חרופה שכבר בהכנסת עטרה=גמר ביאה.
ממילא בהכרח שהעראה=נשיקה - כשמואל.
כלומר, רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן כשמואל!
7.
קושיה ודחיה:
מתיב רב ששת: שכבת זרע - אינו חייב אלא על ביאת המירוק; מאי לאו מירוק גיד!
לא, מירוק עטרה.
8.
כי אתא רב דימי א"ר יוחנן: העראה - זו הכנסת עטרה.
רב דימי בשם רבי יוחנן סובר שהעראה=הכנסת עטרה, ואיננה "נשיקה" - לא כשמואל. [ולא כרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן]
9
אמרו ליה: והא רבה בר בר חנה לא אמר הכי!
רב דימי אומר בשם רבי יוחנן לא כשמואל, וסותר לדברי רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שכן סובר כשמואל.
10.
אמר להו: או איהו שקראי, או אנא שקרי.
רב דימי עונה: נכון, יש סתירה בין שני האמוראים בשם רבי יוחנן - בינו לבין רבה בר בר חנה - ואחד מהם שקרן!
הביטוי "אנא שקרי" - מופע יחידאי בש"ס.
אמנם יש ביטויים דומים - ראה להלן.
11.
דעה נוספת בשם רבי יוחנן:
כי אתא רבין א"ר יוחנן: העראה - זו הכנסת עטרה.
בפשטות כמו רב דימי בסעיף 8 וממילא לא כשמואל.
12.
אדרבה בר בר חנה ודאי פליג,
אדשמואל מי לימא פליג?
האם רבין [בשם רבי יוחנן] חולק על שמואל, ששמואל סובר "נשיקה"=העראה, והכנסת עטרה=גמר ביאה, ורבין סובר שהכנסת עטרה=העראה, ונשיקה אין זה כלל ביאה.
13.
לא, מנשיקה ועד הכנסת עטרה - העראה קרי לה.
רבין איננו חולק על שמואל, והוא סובר כשמואל, מנשיקה ועד הכנסת עטרה מוגדר כהעראה.
14.
כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן: העראה - זו הכנסת עטרה, גמר ביאה - גמר ביאה ממש,
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף נו עמוד א
מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור עליה, ופליג אדשמואל.
רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן אומר: פחות מעטרה נחשב כ"נשיקה" וחולק בזאת על שמואל, כי שמואל סובר "נשיקה"=העראה=גמר ביאה.
15.
ראה "שוטנשטיין", בדף נו עמוד א, הערה 1, שמסביר שמכיוון שכך סבור רב שמואל בר יהודה בדברי רבי יוחנן יש להניח שגם רב דימי [לעיל בסעיף 8], וגם רבין [לעיל בסעיף 11] סוברים כך כדי לא להרבות במחלוקת בין תלמידי רבי יוחנן. והם - כולם - שלא כשמואל.
15.1
לפי הנ"ל יוצא שרבי יוחנן סובר:
א. הכנסת פחות מכל העטרה="נשיקה".
ב. הכנסת העטרה כולה=העראה שנידונית כגמר ביאה מלבד בשפחה חרופה.
ג. כניסת גיד מעטרה ומעלה היא גמר ביאה אף בשפחה חרופה.
15.2
ואילו דעת שמואל היא "נשיקה"=העראה והכנסת עטרה=גמר ביאה.
15.3
דעת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן - לעיל בסעיף 6 - היא כשמואל.
16.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה י:
המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה,
והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר,
ובכל הביאות האסורות אחד המערה ואחד הגומר ואף על פי שלא הוציא שכבת זרע ואף ע"פ שפירש ולא גמר כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם מיתת ב"ד או כרת או מלקות או מכת מרדות, (ואחד הבא על הערוה כדרכה ואחד הבא עליה שלא כדרכה) משיערה בה יתחייבו שניהן מיתה או כרת או מלקות או מכת מרדות בין שהיו שוכבין בין שהיו עומדים על הכנסת העטרה הוא החיוב.
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה י:
[י] המכניס ראש העטרה וכו'. ביבמות פרק הבא על יבמתו (דף נ"ה ע"ב) אמר רבי יוחנן העראה זו הכנסת עטרה גמר ביאה גמר ביאה ממש מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור עליה
ופליגא אדשמואל ע"כ.
וידוע שהלכה כרבי יוחנן לגבי שמואל ועוד אזכיר מימרא זו פרק כ"א:
וכל הביאות האסורות וכו'. שם מפורש בגמרא שבכולן העראה כגמר ביאה חוץ משפחה חרופה ויתבאר דין השפחה פרק ג':
מסביר ה"מגיד משנה" שהרמב"ם פוסק בסוגייתנו כרבי יוחנן, כי הכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד שמואל!
17.
הערה א:
לפי האמור לעיל בסעיף 15 כמה אמוראים [רב דימי; רבין; ורב שמואל בר יהודה] סוברים - בשמו של רבי יוחנן - שלא כשמואל. אבל רבה בר בר חנה - בסעיף 15.3 - כן סובר כשמואל, כלומר, שלדעתו רבי יוחנן כן סובר כשמואל, ומדוע משמע מה"מגיד משנה", שרבי יוחנן באמת חולק על שמואל!
הערה ב:
כנראה בגלל שרוב האמוראים [3 מתוך 4] אמרו שרבי יוחנן חולק על שמואל.
18.
לעיל - בסעיף 14 - הגמרא הביאה את דעת רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן, והגמרא מציינת "ופליג אדשמואל".
אם הביטוי "ופליג אדשמואל" זהה לניסוח [בסוגיות שונות בש"ס] של "ופליגא ד..." הרי שההלכה היתה צריכה להיות כשמואל. כך היא שיטתו של הרב קאפח בדעת הרמב"ם, שתמיד - בש"ס - הלכה כדעה שמובאת אחרי הביטוי "ופליגא ד..."
והרב קאפח "שכח" דין זה - בסוגייתנו: בספרו "כתבים", ב: במקור לח הוא מביא ממסכת חגיגה [עמוד 572], ובמקור לט [עמוד 573] מזכיר סוגיה במסכתנו - מסכת יבמות דף עט.
19.
ויש להסביר: תופעה מדהימה: הביטוי "ופליג אד..." - מופע יחידאי בש"ס.
וצריך להסביר, שיש הבדל בין "ופליגא ד..." ל"ופליג אד...", כלומר, תלוי אם האות "א" היא בסוף "ופליג" [ואז "ופליגא"] או שהיא משובצת בתחילת המילה השניה "ופליג אד..."
הניסוח הראשון מלמד שהלכה כאמורא שמובא אחרי "ופליגא".
ואילו הניסוח השני ["ופליג אד..." - כבסוגייתנו] לא מעיד על אותה מסקנה, אלא להיפך, ראה בסעיף הבא:
19.1
נוכל אפוא להוסיף ["חידוש"]: הביטוי "ופליג אד.." מלמד שהגמרא פוסקת כאמורא הראשון, שמוזכר לפני הביטוי "ופליג". לפי זה יש תשובה לשאלתנו לעיל בסעיף 17 הערה א.
19.2
ונבהיר: "עורך הגמרא" ניסח את הביטוי "ופליגא ד...", וכן הוא זה שניסח גם את הביטוי "ופליג אד..." - בסוגייתנו. על ידי ניסוחיו המיוחדים "עורך הגמרא" מלמדנו כיצד הוא פוסק, ולפעמים פסקיו אינם כפופים לכללי הפסיקה הרגילים [אפילו לא לכלל, שהלכה כרבים נגד יחיד].
20.
לעיל בסעיף 10:
אמר להו: או איהו שקראי, או אנא שקרי.
רב דימי אמר שמישהו משקר, או הוא או רבה בר בר חנה!
ראה מה שכתבנו על דבר דומה לעיל - מסכת יבמות דף לג:
