זכר לחורבן / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
המשנה האחרונה בפרק חזקת הבתים דנה בחריגות בנייה על חשבון רשות הרבים: 'אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים... לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה', היינו, אינו צריך להסירם. אך מה הדין כאשר אותן חריגות ותיקות נפלו, האם מותר לבנותן כשהיו? על כך עונה רב הונא (ס ע"ב): 'נפלה – חוזר ובונה אותה'.
אולם מסתבר שדין זה נכון לזיזין אך לא לחצר מסוידת, שאין לסיידה מחדש, וזאת מסיבה שונה לחלוטין: אבל על חורבן הבית. מכאן, כדרכו של תלמוד, מובאות שתי ברייתות העוסקות בזיכרון הראוי והאפשרי לחורבן, ואלה מובאות להלן במסגרת.
מסגרת:
[1]
ת"ר: כשחרב הבית בשנייה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.
נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות? (אמרו לו:) אפשר (לזון) בפירות.
פירות לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים? אפשר בפירות אחרים.
מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים? שתקו.
אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה; ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו".
אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט.
וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח.
עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט.
מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא (דג קטן מטוגן).
עושה אישה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט.
מאי היא? אמר רב: בת צדעא (מקום בצד הראש שהיו נוהגות להסיר משם שערן), שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'".
מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים.
אמר ליה רב פפא לאביי: היכא (היכן) מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר".
וכל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שמחו את ירושלים וגו'".
[2]
תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה: לישוע הבן (מילה), דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
הדרן עלך חזקת הבתים.
[א]
שתי הברייתות עוסקות במתח בין האידיאל למציאות; תלמידי ר' יהושע ביקשו להתנזר מיין ובשר לחלוטין בברייתא הראשונה, וכך גם סבור ר' ישמעאל בשנייה. רצון זה מובן ומסתבר על רקע אסון החורבן ושברו, אולם גם ר' יהושע וגם ר' ישמעאל בעצמו ממתנים את דרישתם זו, כך שבפועל סמלי ה'זכר לחורבן' מוגבלים בשיעורם ובהיקפם.
ברייתות אלה המסיימות את פרקנו מסיימות גם את התוספתא למסכת סוטה, בפרק הפותח בדברים שבטלו מאז שחרב בית המקדש. אולם כמה הבדלים יש בין המקורות, שבתהייה על קנקנם עניין רב. ההבדל הראשון הוא בסדר הברייתות; בתוספתא סדר הברייתות הפוך – [2] ולאחריה [1]. סדר זה הוא ההגיוני, והסיבה לכך ברורה: מקובל לסיים חטיבות טקסטואליות בדברי נחמה ושמחה. ברייתא [1] מסתיימת בהבטחה המנחמת של 'כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה...'; לעומתה, ברייתת ר' ישמעאל [2] תולה את הגבלת הגזרות בכוחו המועט של העם לעמוד באיסור הרצוי. לא זו אף זו – מן הראוי היה לא להתחתן ולהוליד ילדים שלא יימולו מפאת גזירת המילה של הרומאים, אלא שגזירה כה קשה לא תקוים, ולכן עדיף לא להכריז עליה, כדי 'שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין'. לא רק שאין בדברים אלו נחמה, אלא שהם מעידים על חולשתו של עם ישראל, ובכך יש קטרוג.
ואכן, לא רק שהתוספתא לסוטה מסיימת בדברי הנחמה של ר' יהושע (שלהם היא מקדימה את דברי ר' ישמעאל), גם התוספתא לפרקנו אנו מסיימת בצורה דומה, וביתר קיצור:
לקח בית מפח מסויד ומכוייר הרי הן בחזקתן. סד אדם כל ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלם. עושה אדם כל עסקי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלים. עושה אשה כל תכשיטה ומשיירת דבר מועט זכר לירושלים, שנאמר: "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגומר". כל המתאבלין עליה בעולם הזה שמחים עמה לעולם הבא, שנאמר: "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".
כאן דבריו של ר' ישמעאל אינם מוזכרים כלל. ובאמת אין סיבה להביאם, שהרי הטעם שענייני החורבן הוזכרו הוא אגב נושא הסיוד, וזה אינו מופיע בדברי ר' ישמעאל הדן רק באכילת הבשר ושתיית היין.
חובת ההסבר מוטלת אם כן על הבבלי, שלקח כנראה את התוספתא ממסכת סוטה ושינה את סדרה. וההסבר הוא כמו שהעלינו זה עתה; ברייתת ר' יהושע [1] היא זו הקשורה לסיום הסוגיה העוסק בענייני הסיד, ולכן יש להביאה בצמידות אליה, בדיוק כמו סידור הדברים שבתוספתא לבבא בתרא. אם היה שומר הבבלי על סדר התוספתא המקורי של מסכת סוטה, הרי שהלומד לא היה מבין את סיבת הבאת הדברים, והיה מתעייף עד שהיה מגיע לדברי ר' יהושע בעניין הסיד. אלא שלא כמו בתוספתא לבבא בתרא, עורך הסוגיה בבבלי לא הסתפק בהבאת ברייתא [1] אלא הוסיף עליה את זו הקודמת לה [2], העוסקת כמובן באותו נושא. עריכה זו הביאה לסיומת 'עצובה' לפרק, סיומת שכאמור אינה אופיינית לסיומי חטיבות בספרות חז"ל.
מה גרם לעריכה בעייתית זו? האם העורך פשוט לא 'התאפק' מלהביא עוד ברייתא העוסקת בעניין זהה, ומשלא היה יכול להביא אותה בתחילה הביא אותה בסוף? על מנת לענות על שאלה זו נעמוד תחילה על ההבדל בין שתי הברייתות בעצמן, וזאת על פי הבדל נוסף בין גרסתן בתלמוד הבבלי לבין זו שבתוספתא.
[ב]
כזכור, הסיבה שר' ישמעאל אינו סבור כי יש לאסור לחלוטין אכילת בשר ושתיית יין היא שזו תהיה גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה, וככזו אין לגוזרה. טעם זה נמצא גם בדברי ר' יהושע דלעיל: 'אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה...'. ה'גזרה' מופיעה בשני צדדי הדיבור – להתאבל ושלא להתאבל, ומפשט הניסוח מדובר באותה גזרה. אך מהי אותה גזרה? אם המדובר בהינזרות מוחלטת כפי שהתלמידים סברו, זו עדיין לא נגזרה!
אכן, הרשב"ם מרגיש בצרימה זו ומסביר כי הכוונה במילים 'שכבר נגזירה גזירה' היא 'חורבן, והתחייבנו להתאבל'. לפי הסבר זה יש הבדל בין ה'גזרות' של שני חלקי המשפט, הבדל המביא לידי צרימה בניסוח. צרימה זו אינה קיימת בנוסח התוספתא לסוטה:
אמר להם: בניי, להתאבל יותר מדיי אי איפשר, ושלא להתאבל אי איפשר, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלים.
בנוסח זה אין צרימות כלל! התבנית הניגודית פשוטה – 'כלום' אי אפשר, ו'הכול' אי אפשר; ואין הדבר טעון נימוקים. לכן רשאי אדם לסוד את ביתו, ו'משייר דבר מועט'.
מהיכן נובע אם כן נוסח הברייתא בבבלי? ש' ליברמן בפירושו לתוספתא סוטה מעיר כי יש להניח שדברי הגזרה בבבלי אינם של ר' יהושע עצמו, אלא הם דברי התלמוד הבאים להסבירם. אכן, כפי שניתן לראות בהמשך הברייתא, דברי האמוראים משולבים בתוכה עצמה, ואם כן יש להניח כי גם כאן הנוסח הצורם אינו תַנאי מקורי. ההשראה להסבר זה באה כמובן מדברי ר' ישמעאל שבברייתא [2], ועורך הסוגיה הוא שהעבירם לאלו של ר' יהושע, ובכך איחדם. אולם בכך נגרם לנו עוול, שכן תהום פעורה בין שני התנאים.
[ג]
נפתח בר' ישמעאל, כסדר התוספתא. לדעתו, כאמור, מן הראוי היה לגזור על כל דבר הגורם לשמחה – בשר ויין. אלא שאיסור גורף כגון זה לא יתקבל על ידי העם, ולכן אין לגוזרו. וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות ממרים פ"ב ה"ה:
בית דין שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן, או אם אין יכולין לעמוד. ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה.
הסיבה לכך מבוארת באבות דרבי נתן (נו"ב פ"א, ב' ע"א): 'שלא יעשה אדם גדר יותר מן העיקר, ויפול הגדר ויקצץ את הנטיעות'. אם נשקיע את כל מאודנו בגדר ונגביהה עד בלי די, סופה שתיפול והעיקר – הנטיעות – יקוצץ. אם נכביר באבלנו, סופו של דבר שלא נעמוד בכך וזכרו של בית המקדש ייעלם כליל מתודעתנו. כמובן, אם היינו מסוגלים לעמוד בתביעות האבל הקיצוניות היה הדבר עדיף, אך העם חלש ולכן לא גוזרים.
דעתו של ר' ישמעאל על עמו מציאותית מאוד, אך עדיין אינה מחמיאה לו כלל וכלל. וכך הוא בצורה ברורה יותר בהמשך דבריו: 'מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין'. כאן כבר לא מדובר על 'גדר' או סייג, אלא על מצווה יסודית ביותר – ברית המילה! עם ישראל אינו מסוגל להינזר ולא ללדת ילדים, ולכן לא נאסור עליו את הבאתם לעולם, אפילו שכתוצאה מכך לא יביא את צאצאיו בבריתו שלאברהם אבינו.
אצל ר' יהושע אין נימוקים הלכתיים של 'בדיעבד'. יש רק, כנוסח התוספתא, 'אי-אפשר' ו'אי-אפשר'. מדוע אי אפשר לא להתאבל כלל ברור; לשאיפת הגאולה ובניין המקדש מחדש אין קיום ללא זיכרון החורבן. אך מדוע אי אפשר להתאבל 'יותר מדי'? את זאת אין ר' יהושע מפרש, אך אנו יכולים להשלים; צריך לחיות! כדי להגיע לגאולה, צריך לעבור את הגלות.
נשים לב: כל זיכרונות החורבן קשורים לבניין הבית הפרטי של הנישואין – בניין הבית הפיסי (סיד), סעודה (כסא דהרסנא), תכשיט האישה (בת צדעא), ואפר מקלה שבראשי חתנים. יש להמשיך בבנייה הקטנה של כל פרט ופרט מן העם, ובה לשקע את זיכרון החורבן. זאת בניגוד גמור לאידיאל של ר' ישמעאל – 'דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים'.
נחזור לשאלתנו: מדוע בסיום הסוגיה העדיף עורך הסוגיה את דבריו הקשים של ר' ישמעאל על מילותיו הרכות והמלטפות של ר' יהושע? האם משום שפשוט לא התאפק מלהביאם, או שמא שותף הוא לדבריו, עד כדי הסבת דעתו של ר' יהושע לזו של ר' ישמעאל? איננו יודעים את התשובה לשאלה זו, אולם דבר אחד מקובלנו (בבלי שבת קל ע"ב):
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם.
ואנו נסיים, כדבעי, בשמחת ירושלים.
