סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 901
 

"אמר שמואל כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל"

יבמות נו ע"א

הגמ' מחלקת בין ביאה טובה שעשה הבעל לשם כוונת קנין, ואז הבעל מאכיל בתרומה וממילא גם היבם בביאה כזו מאכיל, לבין ביאה של שוגג מבלי כוונה לקנין, שהבעל לא יכול להאכיל ע"י ביאה כזו וגם היבם לא יכול, לדעת שמואל.

וזה שהבעל מאכיל בתרומה בביאה צריך הסבר, והתוס' כבר בקצרה רמזו לכך. ידוע שאשה נקנית באחד משלושה דרכים בכסף, שטר, או ביאה, ואז היא נהיית רק מקודשת ומאורסת, ואשה שמתקדשת לכהן, על אף שהוא כבר קנה אותה להיות מקודשת ומאורסת, עדיין אין היא אוכלת בתרומה, ועל אף שאמנם מן התורה גם ע"י קדושין יכולה כבר אשת כהן לאכול בתרומה, כלומר, בת ישראל שנתקדשה ונתארסה לכהן היתה רשאית מן התורה לאכול תרומה מיד אחרי הקדושין, ולומדים זאת מן הפסוק "כי יקנה נפש קנין כספו" ומכיון שהוא קנה אותה, אם זה בקנין כספו לשם קדושין הרי היא נחשבת אשתו, והיא אשת כהן האוכלת בתרומה. ו"האבני מילואים" בתשובה עוסק בארוכה לדון מנין לנו שגם אם הוא קידש אותה בשטר או בביאה גם אז היא מן התורה רשאית לאכול בתרומה, הרי היא לא קנין כספו. והוא מביא מדברי ה"שיטה מקובצת" שאומר איתקוש הוויות להדדי, כלומר למדים את כל דרכי הקידושין אחד מהשני, וכמו שהוא קונה אותה לקדושין בכסף, שהרי מפורש קנין כספו, שהאשה אוכלת בתרומה מהתורה, כך גם בשאר דרכי הקנין שקונים בהם אשה. על כל פנים, על אף שמן התורה רשאית האשה לאכול בתרומה לאחר שהתקדשה בקדושין, אבל מדרבנן אסרו על אשת כהן לאכול בתרומה עד הנישואין, אם משום סימפון, מחשש שמא ימצא בה מום ואז יתבטל למפרע הקידושין, כי זה מקח טעות, ואם מגזרה שמא תטעים לאחיה או אחיותיה, שהרי היא עדיין נמצאת בבית אביה, ואם היא תאכל בתרומה, עלולה לתת מהתרומה הזו לאחיה ואחיותיה שאינם רשאים לאכול בתרומה כיון שהם ישראלים, ולכן גזרו שקדושין עדיין לא מאכילים בתרומה רק לאחר שתהיה נשואה. א"כ כשהגמ' אומרת שביאת הבעל מאכילה אותה בתרומה רומזים כבר תוס' שזה יהיה תלוי בספק של הגמ' בקידושין דף י' אם ביאה - נשואין עושה, או ביאה - אירוסין עושה, כלומר כאשר אדם מקדש אשה בכסף או בשטר, ברור שהיא נהיית רק ארוסה, ועדיין לא נהיית נשואה עד שיכניס אותה לחופה, אבל אם הוא קנה אותה בקנין ביאה, הגמ' מסתפקת אם בביאה זו דינה ככסף ושטר שרק אירוסין עושה, או שביאה נשואין עושה, ואם הוא קידש אותה בביאה אז היא מיד נעשית נשואה. ותוס' אומרים שאם נאמר שביאה נשואין עושה, אז מובנת הגמ', "כל ביאה שהבעל מאכיל יבם מאכיל", כלומר אם הוא קדש אותה בביאה היא נהיית גם נשואה ומותר לה לאכול בתרומה, אבל אם נאמר שביאה אירוסין עושה, אז הרי א"א לפרש כל ביאה שהבעל מאכיל, שבביאה בלבד הוא מאכיל אותה, הרי בביאה בלבד היא נהיתה רק ארוסה, וארוסה מדרבנן עדיין לא אוכלת בתרומה. ואומר ר"י שנפרש את הגמ' כך, כל ביאה שהבעל מאכיל בה, ע"י חופה שאחריה, אם זו היתה ביאה בכוונה לקנין תועיל הביאה לקנות אותה להיות מקודשת, שלאחר מכן כשהוא כונס אותה לחופה היא יכולה לאכול בתרומה. מה שאין כן אם הוא עשה בה ביאה בלי כוונה לקנין כמו ביאת שוגג, אז הרי היא לא נתקדשה לו ולא תועיל החופה שאח"כ להאכיל אותה בתרומה. אבל מלשון רש"י, כל ביאה שהבעל מאכיל בה כגון ביאת חופה, משמע קצת, שכוונת רש"י לפרש כשיטת הראשונים, הרי"ף והרמב"ם, שעל אף שאנחנו יודעים את הכלל, שאשה ע"י כסף שטר וביאה מתקדשת רק להיות מאורסת ומקודשת, ולאחר מכן עושים בה חופה, וע"י שהוא מכניס אותה לחופה הוא קונה אותה להיות נשואה. חופה עושה נישואין אחרי שלושת דרכי הקנין שבהם היא מתקדשת, הרי שלדעת הרי"ף והרמב"ם גם ביאה עושה אותה לנשואה, אחרי שהיא כבר היתה מקודשת.

הספק אם ביאה נישואין עושה, או ביאה אירוסין עושה, זה כאשר הוא עושה רק ביאה, אבל אם קודם הוא קידש אותה בכסף או בשטר, ולאחר מכן הוא עשה ביאה, שיטת הרי"ף והרמב"ם, שבביאה זו הוא קונה אותה להיות נשואה כמו שהוא מכניס אותה לחופה, ולכאורה זו כוונת דברי רש"י שאומר "ביאת חופה", הכוונה שמדובר בביאה שעושה בה אחר שקידש אותה לאשה בכסף או בשטר, ובביאה זו הוא מאכיל אותה בתרומה, כיון שביאה זו עושה אותה לנשואה.

(הרה"ג מייכל זילבר שליט"א)