הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
שקורי קא משקר?
יבמות לג ע"א-ע"ב
בשלמא לרבי חייא, כי אתנייה לדידיה - אליבא דר' יוסי, כי אתנייה לבר קפרא - אליבא דר"ש,
אלא לבר קפרא, ר' חייא שקורי קא משקר?
אלא קמיפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר"ש.
בשלמא לר' חייא, קא מישתבע לאפוקי לר' שמעון מחזקיה,
אלא לבר קפרא למה ליה לאשתבועי? קשיא.
בשלמא לבר קפרא, כי אתנייה רבי לדידיה - אליבא דר' שמעון, כי אתנייה לרבי חייא - אליבא דרבי יוסי,
אלא לרבי חייא, בר קפרא שקורי קא משקר?
אמר לך ר' חייא: כי אתנייה רבי לדידיה - תרתי לפטור אתנייה,
ואיסור כולל אתנייה ואליבא דר' שמעון,
וחזיא לבר קפרא לזר שאכל מליקה,
ואיידי דדמיא לה ערבה בהדייהו,
ועיין בה ולא אשכח אלא בבת אחת,
וסבר, מדהא בבת אחת הא נמי בבת אחת, ומדהנך לפטור הנך נמי לפטור.
1.
בקטע האחרון הגמרא מסבירה כיצד בר קפרא מסביר מה אמר "רבי" לו - לבר קפרא, ומה אמר "רבי" לרבי חייא.
2.
כמו כן הגמרא מסבירה להיפך, כיצד רבי חייא מסביר מה אמר "רבי" לו עצמו, ומה אמר "רבי" לחברו - בר קפרא.
3.
ובקטע האחרון יש הרחבה, כיצד לפי רבי חייא טעה בר קפרא בהבנת דברי "רבי".
4.
מבלי להיכנס לתוכן הנושא אנחנו רואים בסוגייתנו כיצד שני תלמידים - רבי חייא ובר קפרא - שמעו מרבם - רבי יהודה הנשיא - דבר הלכה. כל אחד מאמין ש"רבי" אמר לו דבר אחד, ולחברו - דבר אחר, והוא מסביר כיצד יתכן הדבר, באופן שאף אחד לא יוצא שקרן!
5.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרסג ציטוט קטע מדבריו. זהו אחד הכללים הארוכים ביותר בספרו:
ומכאן תשובה מוצאת למ"ש עוד מוהר"ש אלגאזי בספרו גופי הלכות כלל קנ"ד בהך דהמפקיד דכיון דאביי נתגדל בבית רבה אפשר דדייק טפי מרבא דליתא ובר מן דין נראה דאישתמיט מינייהו דה"ע ויבין שמועה תלמוד ערוך דפרק הבא על יבמתו דף נ"ה ב' דאמרינן שם כי אתא רב דימי א"ר יוחנן העראה זו הכנסת עטרה אמרו ליה והא רבה בר בר חנה לא אמר הכי
א"ל או איהו שקראי או אנא שקרי ע"כ הנך רואה בעיניך כי פי האמוראים עצמם ענה בם דחד מינייהו משקר.
הוא מוכיח שאמוראים [שני תלמידי רבי יוחנן] טענו שאחד מהם משקר, ולא מנסים להסביר כל אחד את דברי חברו.
6.
המשך דבריו:
וכן מוכח עוד מההיא דפרק שבועות שתים דף כ"ו א' [שבועות דף כו] גבי רב כהנא ורב אסי דכל חד מינייהו אשתבע דהכי אמר רב וכי אמר רב כחד מינייהו א"ל אידך ואנא בשקרא אשתבעי א"ל את לבך אנסך
הוא מביא דוגמא נוספת שכל אחד משני האמוראים [שני תלמידי "רב"] טען שחברו משקר [אמנם באונס].
7.
הרי בהדיא דלפי האמת אותו שלא כיון לשמועת רב שקורי קא משקר אלא דפטרינן ליה מעונש השבועה מהאדם בשבועה פרט לאנוס וע"ש בתוס'.
מסקנתו, שבאמת יש מקרים שבהם אמורא טען כלפי חברו שהוא משקר כשמביא את דברי רבו!
8.
לכן הנכון אצלי בזה הוא דדוקא היכא דאתפרש בגמ' שחזר בו הרב ממה שהיה סובר כההיא דפרק אין צדין וככולהו אינך שהבאתי למעלה או שמסדר השנים נודע שהאחד למד מהרב בנערותו והשני בזקנותו וכההיא דירושלמי בפ"ג דכלאים הנ"ל אז מצינן שפיר למימר דתרווייהו קושטא קאמרי ולא משקר שום חד מינייהו
אבל בסתמא דלא אתיידע לן מן תלמודא דהוה חזרה במילתא יש לנו לומר דחד מינייהו משקר או שמע וטעה וכפשט דברי רש"י והתוספות ז"ל בפרק אף על פי דף כ"ז א' ע"ש [הכוונה לכתובות דף נז?]
רש"י מסכת כתובות דף נז עמוד א
ונקטינן ההיא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל
וכ"כ רש"י בפרק מי שמתו דף כ"ד א' [ברכות דף כד] על גניבא שאמר משמיה דרב דודאי שקר העיד על רב
וע"ע תוס' פרק האיש מקדש דף מ"ד א' [קידושין דף מד] ד"ה כמין
והטעם לזה הוא דאם אמת היה הדבר דהדר ביה הרב מדעתיה הוה ידיע להו לבני בי מדרשא ולא הוה שתיק גמ' מיניה אלא הוו מייתו לה בש"ס כדמייתו הכי בכמה דוכתי אחריני ומדלא מייתו לה ש"מ דאין כאן חזרה כלל.
ואל תבהל ברוחך לומר איך היתה כזאת שחסידים הראשונים המופלגים בחכמה יאמר עליהם שהיו נעדרים מן האמת וחשידי לשקר
כי אין הכוונה חלילה שהיה לשקר ולהתרחק מהאמת חיישינן
שמא מחמת תגבורת תשוקתם להשמיע הלכות חדשות בבית המדרש כי היכי דליאמרי על שמייהו לא דקדקו היטב בשמועתם
ומדמו מילתא למילתא
כסבורין שקבלוה כן ונמצא דמשקרי שלא בכוונה
ומנא תימרא כי שם גברו העם המתאוים לאתויי שמעתתיה חדתי בבי תרביצי דהא אמרינן בפרק ערבי פסחים דף ק"ד ב' עולא איקלע לפומבדיתא א"ל רב יהודה לרב יצחק בריה זיל אמטי ליה כלכלה דפירי וחזי היכי אבדיל לא אזיל שדר ליה לאביי וכו' אתא לקמיה דאבוה א"ל היכי אמר א"ל אנא לא אזלי אנא שדריתיה לאביי ואמר לי המבדיל בין קדש לחול
אמר ליה רברבנותיה דמר ושררותיה דמר גרמא ליה למר דלא תימא שמעתתא מפומיה דרב יצחק אלא מפומיה דאביי ואמרינן כל ת"ח שאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר עכ"ד
ובפ"ק דקידושין דף י"ג א' איתא כי נח נפשיה דר' אסי עיילו רבנן לנקוטינהו לשמעתתיה ופירש"י נתקבצו לבה"מ ואמרו כל ששמע שמועה חדשה מפיו יאמרנה באזני חביריו כדי לצרפן שלא ישתכחו ע"כ
ותניא תו בתוספתא דריש זבין כשהיה ר"ע מסדר הלכות לתלמידים אמר כל מי ששמע טעם מחבירו יבא ויאמר וכו' ע"ש
ובפרק המפלת דף כ"ה ב' נמי איתא א"ר זעירא זכה בה רב ביבי בשמעתיה דאנא והוא הוינא יתבין קמיה דר' יוחנן כי אמרה להא שמעתא וקדם איהו וזכה בה ופירש"י מזלו גרם לומר שמועה זו וקדמני שגם אני שמעתיה מר' יוחנן דמעדותו של ר' יוחנן נשנית ולא זכיתי לאומרה ע"כ
הא למדת שכל ישעם וכל חפצם היתה להגיד חדשות בשם הרב ועל טוב יזכר שמם
ואחר החקירה מצאתי קרוב לדברי אלה להנמוקי יוסף בפרק הערל דף תכ"ט א' גבי הא דאמרו שם בגמרא דף ע"ז א' כל ת"ח שמורה הלכה ובא וכו' שכתב בשם הריטב"א וז"ל ועל הא דפרש"י דמשום דבית דינו קיים לא משקר הקשו ז"ל דח"ו לא חיישינן לת"ח שישקר אלא חיישינן שמתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אומר בדדמי כסבור שקבל כן מרבו וכי איתא לרבו קיים וודאי דייק שפיר ולא אמר אפילו בדדמי ע"כ לענינינו
וכיוצא בזה כתב הכנה"ג בי"ד סוף סי' רמ"ב בשם הרדב"ז ח"א סי' קצ"ח ולא ראיתי אליו ז"ל שהזכיר דעת הריטב"א בזה ולא ידעתי למה אתה הראת לדעת אמיתות ענין זה דלזמנין שמע השומע וטעה או הרב חזר בו ממאי דהוה סבר מעיקרא ומזה נמשך דמר אמר חדא ומר אמר חדא ופליגא אליבא דרבם.
סיכום דבריו:
א.
כאשר ברור שהרב חזר בו אזי ניתן לומר שתלמיד אחד אמר את דברי רבו לפני שחזר בו, והתלמיד השני אמר בשם רבו את דבריו האחרונים לאחר שחזר בו.
ב.
לפעמים תלמיד אמר בשם רבו דברים לא מדוייקים [שקר?] כי היה נדמה לו שכך אמר רבו. והכל בגלל שהתלמיד רצה לחדש דברי הלכה שיילמדו בשמו!
9.
הוא לא מביא את סוגייתנו. המיוחד בסוגייתנו הוא, ששני החכמים - רבי חייא ובר קפרא - הסבירו את דברי "רבי" ביחס למחלוקת בין רבי יוסי ורבי שמעון בקשר כלל של אין איסור חל על איסור.
10.
הערה: בסוגייתנו מדובר על דור המעבר בין התנאים לאמוראים - "רבי"; רבי חייא; בר קפרא.
בדוגמאות שהובאו לעיל ב"יד מלאכי" מדובר על תלמידי "רב" ותלמידי רבי יוחנן.
11.
ולכן נראה לומר: מדובר כאן על חכמים שהיו "מובילים" את מסורת התושבע"פ מפי רבותיהם, ולכן כל אחד מהם עמד על דעתו עד כדי טענה שחברו ממש משקר! כי הוא חשש שההלכה לא תישמר אם תהיה מחלוקת בדין המדובר.
