הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא

יבמות כד ע"ב - כה ע"א

הנטען על אשת איש וכו'. אמר רב: ובעדים.
אמר רב ששת: אמינא, כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא; דתניא: הנטען על אשת איש והוציאוה על ידו, ונתגרשה מתחת ידי אחר, אם כנס - לא יוציא; ה"ד? אי דאיכא עדים, כי אתא אחר ואפסקיה לקלא מאי הוי? אלא לאו דליכא עדים, וטעמא דאתא אחר ואפסקיה לקלא, הא לאו הכי מפקינן!
אמר לך רב: הוא הדין דאע"ג דלא אתא אחר ואפסקיה לקלא - אי איכא עדים מפקינן, אי ליכא עדים לא מפקינן, והכי קאמר, דאע"ג דאתא אחר ואפסקיה לקלא, לכתחלה לא יכנוס.
מיתיבי: בד"א - כשאין לה בנים, אבל יש לה בנים - לא תצא, ואם באו עדי טומאה, אפילו יש לה כמה בנים - תצא!
רב מוקי לה למתניתין, ביש לה בנים ויש לה עדים.
ומאי דוחקיה דרב לאוקמי למתניתין ביש לה בנים ויש לה עדים, וטעמא דאיכא עדים מפקינן, ואי ליכא עדים לא מפקינן? לוקמה בשאין לה בנים, אע"ג דליכא עדים!
אמר רבא: מתניתין קשיתיה, מאי איריא דתני הוציאוה? ליתני הוציאה! אלא כל הוציאוה - בבית דין, ובית דין בעדים הוא דמפקי.
ואי בעית אימא: הני מתנייתא - רבי היא;
דתניא: רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר,
אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר - תצא;
רוק למעלה מן הכילה,
אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר - תצא;
מנעלים הפוכים תחת המטה,
אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר - תצא;
מנעלים הפוכים, ליחזי דמאן נינהו? אלא מקום מנעלים הפוכים (תחת המטה, א"ר: הואיל ומכוער הדבר - תצא).
והלכתא כוותיה דרב, והלכתא כוותיה דרבי.
קשיא הלכתא אהלכתא!
לא קשיא:
הא בקלא דפסיק, הא בקלא דלא פסיק,
קלא דלא פסיק וליכא עדים - כרבי,
קלא דפסיק ואיכא עדים - כרב.
וקלא דלא פסיק עד כמה? אמר אביי, אמרה לי אם: דומי דמתא - יומא ופלגא. ולא אמרן - אלא דלא פסק ביני וביני, אבל פסק ביני וביני - הא פסק; ולא אמרן - אלא דלא פסק מחמת יראה, אבל פסק מחמת יראה - מחמת יראה הוא; ולא אמרן - אלא דליכא אויבים, אבל איכא אויבים - אויבים הוא דאפקו ליה לקלא. תנן התם: המוציא את אשתו משום שם רע - לא יחזיר, משום נדר - לא יחזיר. שלח ליה רבה בר הונא לרבה בר ר"נ, ילמדנו רבינו: כנס, מהו שיוציא? א"ל, תנינא: הנטען על אשת איש והוציאה מתחת ידו, אע"פ שכנס - יוציא! א"ל: מי דמי? התם הוציאוה, והכא הוציאה. ורבה בר ר"נ? מתניתין נמי הוציאה תנן. ואכתי מי דמי? הכא בעל, והתם בועל! א"ל: שפיר דמי אהדדי, הכא אמור רבנן: לא יכנוס, ואם כנס - יוציא, ה"נ אמרי רבנן: לא יחזיר, ואם כנס - יוציא. ולא היא, התם אלומי אלמיה לקלא, הכא אמרינן: קם ביה בקלא וליתיה.

1.
בפשטות, רב ו"רבי" חלוקים בהסבר משנתנו, האם רק אם יש שני עדים שהאשה זינתה היא אסורה על בעלה ובועלה.

2.
מדוע רב ששת טען ש"רב" לא אמר את דבריו ברצינות [כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא] והרי הגמרא יישבה את דעת "רב", ודנה בדבריו.

2.1
חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף כד עמוד ב:

אמר רב (אשי) [ששת] אמינא כי נאים ושכיב אמרה רב להאי שמעתתא דתניא. כלומר דהא מתניתא פליג עילויה ואף על גב דרב תנא הוא ופליג עלה קסבר רב ששת דהא מתניתא דקא מייתי קושטא היא והלכתא ומאן דפליג עליה קא טעי...

כלומר, רב ששת ידע שברייתא זו היא להלכה, ולכן הוא הקשה ממנה לרב. ואולי ניתן לומר, שמשמעות הביטוי "כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתתא" היא דווקא לחיוב ולא לשלילה. כלומר, שחובה ליישב את דברי רב! ואמנם הגמרא עצמה מיישבת את דברי "רב", ומודגש בביטוי "אמר לך רב..."

2.2
ראה קצת גם ב"בית אהרן", ט עמוד שיג: אם הביטוי "כד ניים ושכיב" הנ"ל [כי ניים ושכיב ] הוא לגנאי או לשבח.

3.
לפי זה ברור מדוע הגמרא פוסקת בסוף הסוגיה גם כ"רבי" וגם כ"רב". אמנם דיעותיהם חלוקות, אלא שבעניין אחד הגמרא פוסקת כרב ובעניין אחר - כ"רבי".

ראה ב"שוטנשטיין" שרב ורבי באמת חלוקים. רב סובר שבין קול שפסק ובין קול שלא פסק - אין כופין לגרשה, ו"רבי" סובר שבכל מקרה - כופים לגרשה. אלא שהגמרא פוסקת [מי שקבע את ה"והלכתא"] כ"רבי" לגבי קול שלא פסק - כופין לגרשה, ובקול שפסק - כ"רב" - שאין כופין לגרשה.

3.1
אלא שקצת קשה: מדוע הגמרא לא מנסחת את הפסק שיוצא מבין שניהם במפורש!

3.2
אלא נראה לומר: לגמרא יש ספק כיצד להכריע בגלל ייחודם של שני האישים - "רבי" ו"רב", ולכן היא ניסחה את ההכרעה באופן של ציון שמותיהם [שבמקרה מסויים הלכה כאחד מהם, ובמקרה אחר - הלכה כמי שחולק]!