הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"עשה דוחה לא תעשה" כשאי אפשר לקיים שניהם
יבמות כא ע"א
איתמר: ביאת כהן גדול באלמנה - רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: אינה פוטרת צרתה, וחד אמר: פוטרת צרתה.
באלמנה מן הנשואין - כולי עלמא לא פליגי דלא פטרה,
דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה,
כי פליגי - באלמנה מן הארוסין,
מ"ד פוטרת - אתי עשה ודחי את לא תעשה,
ומאן דאמר אינה פוטרת - לא אתי עשה ודחי את לא תעשה, כיון דאפשר בחליצה.
מיתיבי: ואם בעלו - קנו!
תיובתא.
לימא, תיהוי נמי תיובתא דר"ל!
אמר לך ר"ל: כי אמינא אנא - היכא דמקיימי מצוה, אבל הכא, חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא.
מבנה הסוגיה:
1.
איתמר: ביאת כהן גדול באלמנה - רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: אינה פוטרת צרתה, וחד אמר: פוטרת צרתה.
האם המחלוקת היא לגבי כל איסורי לאו או דווקא באלמנה לכהן גדול.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כא עמוד א
2.
באלמנה מן הנשואין - כולי עלמא לא פליגי דלא פטרה,
דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה,
לפי זה ברור מדוע הוזכר דווקא איסור "אלמנה לכהן גדול" כי זו הערוה שיש בה גם מצות "עשה" - "והוא אשה בבתוליה יקח", וגם איסור "לא תעשה" - "אלמנה וגרושה... את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה". ובאמת יש כאן 2 מצוות עשה ואחת "לא תעשה". ואומרים הפרשנים שאין "מעלה" בכך שיש כאן 2 מצוות "עשה" ולא רק אחת בלבד.
בכל אופן יוצא שמוסכם על כולם שאין מצות יבום באלמנה שהיתה נשואה "לגמרי" על פי הכלל "אין עשה דוחה עשה ולא תעשה". ואם בא עליה אין בכך קיום מצות יבום, ועל כן לא פוטר את צרתה.
2.1
הערה חשובה: הכהן הגדול לא רשאי לייבם אף אחת משתי נשות אחיו הכהן [כהן הדיוט], אלא צריך רק לחלוץ לאחת מהן. רק אם האלמנה היתה אסורה על הכהן גדול באיסור כרת אז צרתה היתה פטורה מן היבום ומן החליצה.
3.
מחלוקת האמוראים:
כי פליגי - באלמנה מן הארוסין,
מ"ד פוטרת - אתי עשה ודחי את לא תעשה,
באלמנה מן הארוסין יש על הכהן הגדול רק איסור אחד והוא מצות "לא תעשה" ["אלמנה... לא יקח"] כי את מצות ה"עשה" של "אשה בבתוליה יקח" הוא יכול לקיים בה].
לכן, אחד האמוראים סובר שיכול ליבמה, וממילא פוטר את צרתה, כי היבום מוגדר כמצות יבום.
4.
ומאן דאמר אינה פוטרת - לא אתי עשה ודחי את לא תעשה, כיון דאפשר בחליצה.
אמורא אחר סובר שלא תקף כאן הכלל של "עשה דוחה לא תעשה", כי כלל זה תקף רק כשאין ברירה, אבל כאן הכהן הגדול יכול לחלוץ לאחת מהן, ואז הוא לא עובר על אף עבירה ויחד עם זה הוא גם מקיים את מצות יבום על ידי החליצה! ולכן אם באמת הכהן הגדול ייבם אותה לא ייחשב הדבר כמצות יבום, וממילא לא פוטר את צרתה, ובכל מקרה תזדקק לחליצה כדי שתהיה רשאית להינשא לאחר!
5.
מיתיבי: ואם בעלו - קנו!
תיובתא.
הגמרא מקשה מברייתא על האמורא השני - לעיל בסעיף 4. כי מהברייתא משמע כבסעיף 3 ש"עשה דוחה לא תעשה" גם כאן.
6.
לימא, תיהוי נמי תיובתא דר"ל!
אמר לך ר"ל: כי אמינא אנא - היכא דמקיימי מצוה, אבל הכא, חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא.
הגמרא מסבירה שהכלל של ריש לקיש כן תקף, אלא שבנושא שלפנינו "חליצה" איננה ממש כתחליף לקיום מצות יבום, ולכן נשאר הכלל "עשה דוחה לא תעשה".
6.1
זאת אומרת שרק כאשר יש דרך לקיים ממש את ה"מצות עשה" באופן שלא תתנגש עם איסור ה"לא תעשה" - אז לא אומרים "עשה דוחה לא תעשה".
הערה:
כמה נקודות לעיל קשורות לדברים שהבאנו לעיל ביבמות דף כ.
7.
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ו הלכה י:
היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שנייה הרי זו חולצת ולא מתיבמת, ומפני מה צריכה חליצה מפני שיש בה לקוחין הואיל וקידושין תופסין בהן הרי הן זקוקות ליבם. ומן הדין היה שיתיבמו שהיבום מצות עשה וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה יבוא עשה וידחה את לא תעשה אבל חכמים גזרו שלא יתיבמו חייבי לאוין ולא שניות גזירה שמא יבוא עליה ביאה שנייה והרי ביאתה אסורה ואין שם מצוה שאין מצות עשה אלא ביאה ראשונה בלבד. לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה ואין צריך לומר שנייה הרי זה קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטרו.
הרמב"ם מסתמך על הברייתא לעיל "ואם בעלו - קנו". והוא פוסק כמאן דאמר "וחד אמר: פוטרת צרתה" כי "עשה דוחה לא תעשה" [כי אין לו אפשאות אחרת לקיים את ה"עשה"].
8.
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ו הלכה יא:
ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עליה כהן גדול לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ.
הרמב"ם פוסק כלעיל בסעיף 2, שבזה אין מחלוקת אמוראים כלל.
