דאורייתא או דרבנן
יבמות כא ע"א
"אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דאורייתא היא!
- דאורייתא ופירשו רבנן.
כל התורה נמי פירשו רבנן!
- אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא".
אין לפרש שדברי רב יוסף "דאורייתא ופירשו רבנן" כוונו לדברי רבא שאמר: "רמז לשניות מן התורה מנין? שנאמר: (ויקרא יח, כז) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ, האל - קשות, מכלל דאיכא רכות"; שהרי רבא היה תלמידו, ועוד, שלהדיא אמר רבא שזהו רמז בלבד ולא דרשה מהתורה. הדיון של רב יוסף ואביי נסוב על דברי רב יהודה שאמר מהכא: "(קהלת יב, ט) וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה, ואמר עולא אמר רבי אלעזר: קודם שבא שלמה, היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים". ועל דברי רבי אושעיא שאמר מהכא: "(משלי ד, טו) פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבָר בּוֹ שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר". ועל דברי רב כהנא שאמר מהכא: "(ויקרא יח, ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי – עשו משמרת למשמרתי".
וקשה, במה נתדיינו רב יוסף ואביי? הלא משמעות פסוקים אלו היא חובת עשיית סייג לתורה. מעתה, אמנם עצם חובת עשיית הסייג מפורשת בכתובים, אך כל סייג לכשעצמו הריהו מדרבנן!
אלא שכך היתה השאלה: האם מתוך שעיקר חובת ההרחקה היא מהתורה – כל הרחקה הנגזרת מכך גם היא חלק ממצוות התורה; או שכל הרחקה – גזירה מדרבנן היא, ואף שלמדו את החשיבות ההרחקה מתוך הכתובים, הפסוקים אינם נותנים תוקף של דאורייתא לגזירות, אלא נחשבים כאסמכתא בלבד. וכך אמנם מסיקה הגמרא.
