הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
חליצה בחייבי לאוין - מדאורייתא או מדרבנן
יבמות כ ע"ב
אלא אמר רבא: גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה.
תניא נמי הכי: אם בעלו - קנו בביאה ראשונה, ואסור לקיימן בביאה שניה.
דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו - יבא עשה וידחה את לא תעשה, הכא נמי אפשר בחליצה, דמקיים עשה ולא תעשה.
מיתיבי: ואם בעלו - קנו!
תיובתא.
מבנה הסוגיה:
1.
אלא אמר רבא: גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה.
רבא מסביר מדוע חייבי לאוין חולצין ולא מייבמין. אמנם "עשה" של מצות ייבום דוחה "לא תעשה" של חייבי לאוין, אבל רק בביאה ראשונה שהא מצות יבום, אבל אסור לו לבוא עליה ביאה שניה, ולכן גזרו אף על ביאה ראשונה. וממילא רק חולצת.
2.
תניא נמי הכי: אם בעלו - קנו בביאה ראשונה, ואסור לקיימן בביאה שניה.
הגמרא מביאה הוכחה לדברי רבא. וחשוב לשים לב, ברור שהברייתא עוסקת בדין יבום של חייבי לאוין. הברייתא "קצרה" וכנראה שהיא מוסבת על משנתנו.
לפי המשך הגמרא נראה לומר שאת ה"תניא נמי הכי" אמרה הגמרא ["עורך הגמרא"] ולא רבא עצמו!
3.
הדר אמר רבא, ואיתימא רב אשי: לאו מילתא היא דאמרי,
דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו - יבא עשה וידחה את לא תעשה,
הגמרא מציינת שרבא חזר בו מהסברו הקודם [בסעיף 1]. ויותר מכך, היא אומרת "לאו מילתא היא" שהוא ביטוי "חזק" מדגיש שרבא מבטל לחלוטין את ההסבר הקודם.
הנימוק הוא על סמך דברי ריש לקיש, שאין עשה דוחה לא תעשה אם יש אפשרות מעשית-הלכתית להימנע מה"לא תעשה" מבלי לבטל את ה"עשה".
3.1
יתכן שספק הגמרא אם מדובר ב"רבא" או ב"רב אשי" נובע מכך, שהיה כתוב בכתב קדום "רבא" וחשבו שהכוונה ל"רב א'" ופתחו את הקיצור ל"רב אשי".
4.
הכא נמי אפשר בחליצה, דמקיים עשה ולא תעשה.
מכיון שניתן לבצע חליצה ובכך לא להזדקק כלל לכלל של עשה דוחה לא תעשה, ממילא יש איסור לייבם מדין תורה - כי לא תקף הכלל שמצות עשה של יבום תדחה את איסור לא תעשה של חייבי לאוין - וחייבי לאוין חייבים בחליצה בלבד.
5.
מקשה הגמרא:
מיתיבי: ואם בעלו - קנו!
מהברייתא משמע שמן התורה כן יש בחייבי לאוין מצות יבום [שהרי בדיעבד נקנית היבמה], וכל האיסור לייבם הוא רק מדרבנן - ולכן בדיעבד - תופס.
6.
תיובתא.
הגמרא מקשה על דברי רבא האחרונים. וממילא הגמרא חוזרת להסבר הראשון של רבא, שבאמת אין איסור יבום חייבי לאוין אלא מדרבנן משום גזירת "ביאה ראשונה אטו ביאה שניה".
7.
הפרשנים נחלקו האם ה"תיובתא" הוא גם על "ריש לקיש".
8.
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ו הלכה י:
היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה
או שהיתה שנייה הרי זו חולצת ולא מתיבמת,
ומפני מה צריכה חליצה מפני שיש בה לקוחין הואיל וקידושין תופסין בהן הרי הן זקוקות ליבם.
ומן הדין היה שיתיבמו שהיבום מצות עשה וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה יבוא עשה וידחה את לא תעשה
אבל חכמים גזרו שלא יתיבמו חייבי לאוין ולא שניות גזירה שמא יבוא עליה ביאה שנייה והרי ביאתה אסורה ואין שם מצוה שאין מצות עשה אלא ביאה ראשונה בלבד.
לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה ואין צריך לומר שנייה הרי זה קנה קנין גמור ומוציאה בגט
והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטרו.
משמע מהרמב"ם כמסקנת הגמרא וכהסבר הראשון של רבא ובאמת כן חל כאן הכלל שעשה דוחה לא תעשה.
9.
ראה גם בהמשך על כל הנ"ל בדף הבא - מסכת יבמות דף כא.
