הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
דברי תלמיד - תמיד בשם אחד מרבותיו
יבמות יח ע"א-ע"ב
אמר רב הונא אמר רב: שומרת יבם שמתה - מותר באמה. אלמא קסבר: אין זיקה. ולימא: הלכה כדברי האומר אין זיקה! אי הוה אמר הכי, ה"א הנ"מ בתרי, אבל בחד יש זיקה. ולימא: הלכה כדברי האומר אין זיקה אפי' בחד! אי אמר הכי, הוה אמינא אפילו מחיים, קמשמע לן: לאחר מיתה אין; מחיים לא, משום דאסור לבטל מצות יבמין. תנן: יבמתו שמתה - מותר באחותה; באחותה אין, באמה לא! הוא הדין דאפילו באמה, ואיידי דתנא רישא אשתו שמתה - מותר באחותה, באחותה אין, אבל באמה לא, דהויא לה איסורא דאורייתא, תנא נמי סיפא מותר באחותה. ורב יהודה אמר: שומרת יבם שמתה - אסור באמה. אלמא קסבר: יש זיקה. ולימא: הלכה כדברי האומר יש זיקה! אי הוה אמר הכי, הוה אמינא הנ"מ בחד, אבל בתרי אין זיקה. והא כי פליגי - בתרי פליגי! אלא, אי אמר הכי,
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יח עמוד א
הוה אמינא מחיים, אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה, קמ"ל, דזיקה בכדי לא פקעה.
לימא מסייע ליה: יבמתו שמתה - מותר באחותה; באחותה אין, באמה לא! ה"ה דאפי' באמה, ואיידי דתנא רישא אשתו שמתה - מותר באחותה, דוקא באחותה, אבל באמה לא, דהויא לה איסורא דאורייתא, תנא נמי סיפא מותר באחותה.
מתיב רב הונא בר חייא: עשה בה מאמר ומת - שניה חולצת ולא מתייבמת; טעמא דעבד בה מאמר, הא לא עבד בה מאמר - שניה נמי יבומי מייבמה, ואי אמרת יש זיקה, הויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה! אמר רבה: הוא הדין דאע"ג דלא עבד בה מאמר - שניה מחלץ חלצה, יבומי לא מייבמה, והא דקתני מאמר? לאפוקי מב"ש, דאמרי: מאמר קונה קנין גמור, קמ"ל.
איתיביה אביי: שני אחין בעולם אחד ומת אחד מהן בלא ולד, ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו, ולא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח ומת, הראשונה - יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה - או חולצת או מתייבמת; ואי אמרת יש זיקה, הויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה!
הא מני? ר"מ היא, דאמר: אין זיקה.
ומי סבירא ליה לרבי מאיר אין זיקה? והתנן: ארבעה אחים, שנים מהן נשואים שתי אחיות, ומתו הנשואין האחיות - הרי אלו חולצות ולא מתייבמות; ואי ס"ד סבר ר"מ אין זיקה, הני מתרי בתי קאתיין, האי לייבם חדא והאי לייבם חדא!
לעולם אין זיקה, משום דקסבר: אסור לבטל מצות יבמין, דדלמא אדמייבם חד מיית אידך, וקא בטלת מצות יבמין. ואי אין זיקה, תיבטל, דהא ר"ג אמר: אין זיקה, ומותר לבטל מצות יבמין!
דתנן, ר"ג אומר: אם מאנה - מאנה, ואם לא מאנה - תמתין עד שתגדיל, ותצא הלזו משום אחות אשה!
אמר ליה: דרבן גמליאל אדרבי מאיר קרמית?
לא, הכי קאמרינן: ר"מ חייש אפי' לספיקא, ר"ג אפילו לודאי לא חייש! דלמא מאן דלא חייש - אפי' לודאי לא חייש, ומאן דחייש - אפי' לספיקא חייש.
א"ל אביי לרב יוסף: הא דרב יהודה - דשמואל היא; דתנן:
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יח עמוד ב
שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה, משום ר' יהודה בן בתירה אמרו: אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה; ואמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה.
א"ל: דאי דרב מאי?
(א"ל:) קשיא דרב אדרב.
דלמא אמוראי נינהו ואליבא דרב!
כיון דאיתמר משמיה דשמואל בהדיא, ומשמיה דרב כאמוראי,
לא שבקינן משמיה דשמואל בהדיא ומוקמינן כאמוראי ואליבא דרב.
אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא,
אמר: אתון הכי מתניתו לה, אנן בהדיא מתנינן, אמר רב יהודה אמר שמואל: שומרת יבם שמתה - אסור באמה; אלמא קסבר: יש זיקה.
ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה.
וצריכי; דאי אשמעינן יש זיקה, ה"א ה"מ בחד, אבל בתרי לא, קמ"ל; ואי אשמעינן הלכה כר' יהודה בן בתירה, ה"א ה"מ מחיים, אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה, קמ"ל, דזיקה בכדי לא פקעה.
מבנה הגמרא: הערות עקרוניות על "מהלך" הגמרא:
1.
אמר רב הונא אמר רב: שומרת יבם שמתה - מותר באמה. אלמא קסבר: אין זיקה.
רב הונא בשם רב אמר פסיקת הלכה, והגמרא מוציאה מסקנה עקרונית מדבריו "אלמא קסבר..."
יד מלאכי כללי התלמוד כלל פ:
אלמא קסבר וכו'. לא שייך אלא כשרוצה להקשות עליה כי הך דסוגיין דלקמן בסמוך אלמא קסבר רב נחמן יש חבט פחות מעשרה איתיביה רבא לרב נחמן וכו' וכן בריש כתובות ובכולי תלמודא...
ה"יד מלאכי" מסביר שהביטוי "אלמא קסבר..." תמיד בש"ס הוא פתיחה לקושיה [אחרי שמסיק מסקנה מדברי האמורא לפניו]. ואם הביטוי הוא "קסבר" בלי "אלמא קסבר" הרי שאיננו מחייב שהוא כפתיחה לקושיה בהמשך הסוגיה.
מי אמר את הקישור של "אלמא קסבר". נאמר בבית המדרש הקדום, או שמא זוהי "עריכה" של "עריכת הגמרא".
2.
ולימא: הלכה כדברי האומר אין זיקה!
מדוע הגמרא לא הקשתה שיאמר "הלכה כחכמים"? [שהרי כך עדיף בדרך כלל, כמוכח בכמה מקומות בש"ס]
אלא יש לומר, שבסוגייתנו לא מצינו שחכמים במפורש חולקים על רבי יהודה בן בתירא [להלן], אלא רק משמע [להלן] שהם חולקים עליו, ולכן היה צריך לנסח - כדברי הגמרא כאן - "הלכה כדברי האומר..."
אי הוה אמר הכי, ה"א הנ"מ בתרי, אבל בחד יש זיקה.
ולימא: הלכה כדברי האומר אין זיקה אפי' בחד!
אי אמר הכי, הוה אמינא אפילו מחיים, קמשמע לן: לאחר מיתה אין; מחיים לא, משום דאסור לבטל מצות יבמין.
הגמרא מיישבת, חוזרת ומקשה [באותו מטבע לשון] ומיישבת.
3.
תנן: יבמתו שמתה - מותר באחותה; באחותה אין, באמה לא! הוא הדין דאפילו באמה, ואיידי דתנא רישא אשתו שמתה - מותר באחותה, באחותה אין, אבל באמה לא, דהויא לה איסורא דאורייתא, תנא נמי סיפא מותר באחותה.
הגמרא מקשה על "רב" ממשנה, ומיישבת על ידי ביטול הדיוק במשנה, ומשתמשת בכלל, שלעיתים מבנה המשנה הוא בשיטת "איידי דתנא..." כלומר, אין לדייק מקטע אחד במשנה מפני שהביטוי נאמר בגלל ביטוי דומה בחלק אחר של המשנה ["רישא וסיפא"].
3.1
הערה: בדרך כלל הביטוי "תנן" ללא ביטוי לואי [כ"תנא התם"/ "והתנן"] כוונתו ללמדנו שמקשים מהמשנה האחרונה שמובאת לפני הסוגייה.
וקשה מאד, שהרי כאן הקושיה היא ממשנה "רחוקה" - יבמות דף מט. מדובר בחלק ממשנה בפרק ד משנה יג.
4.
ורב יהודה אמר: שומרת יבם שמתה - אסור באמה. אלמא קסבר: יש זיקה.
ולימא: הלכה כדברי האומר יש זיקה!
אי הוה אמר הכי, הוה אמינא הנ"מ בחד, אבל בתרי אין זיקה. והא כי פליגי - בתרי פליגי! אלא, אי אמר הכי,
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יח עמוד א
הוה אמינא מחיים, אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה, קמ"ל, דזיקה בכדי לא פקעה.
עד כאן המבנה כלעיל.
לצורך המשך הדיון רק נדגיש שכאן מדובר ש"רב יהודה" חולק על דברי רב הונא בשם "רב".
5.
לימא מסייע ליה: יבמתו שמתה - מותר באחותה; באחותה אין, באמה לא!
אותה משנה שהובאה לעיל [בסעיף 3] כקושיה על "רב" מובאת עכשיו כסיוע לרב יהודה!
ה"ה דאפי' באמה, ואיידי דתנא רישא אשתו שמתה - מותר באחותה, דוקא באחותה, אבל באמה לא, דהויא לה איסורא דאורייתא, תנא נמי סיפא מותר באחותה.
6.
מתיב רב הונא בר חייא: עשה בה מאמר ומת - שניה חולצת ולא מתייבמת; טעמא דעבד בה מאמר,
הא לא עבד בה מאמר - שניה נמי יבומי מייבמה, ואי אמרת יש זיקה, הויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה!
אמר רבה: הוא הדין דאע"ג דלא עבד בה מאמר - שניה מחלץ חלצה, יבומי לא מייבמה,
והא דקתני מאמר? לאפוקי מב"ש, דאמרי: מאמר קונה קנין גמור, קמ"ל.
רבה מיישב קושיה של רב הונא בר חייא - ממשנתנו - על רב יהודה.
הערה: הרי ככלל אין הלכה כבית שמאי ומדוע משנתנו צריכה להדגיש שאין הלכה כמותם! עונה תוס' ישנים שיש כמה תנאים שסוברים כבית שמאי, שמאמר ביבמה קונה קנין גמור.
7.
איתיביה אביי: שני אחין בעולם אחד ומת אחד מהן בלא ולד, ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו, ולא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח ומת, הראשונה - יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה - או חולצת או מתייבמת; ואי אמרת יש זיקה, הויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה!
קושיה על רב יהודה מברייתא שמשמע ממנה "אין זיקה".
8.
הא מני? ר"מ היא, דאמר: אין זיקה.
כלומר, שרב יהודה סובר כרבי מאיר - נראה עוד להלן. מקשה תוס' שהרי גם את הקושיה לעיל [בסעיף 6] ממשנתנו ניתן היה לתרץ כך. והוא עונה, שהגמרא לא רצתה להעמיד את משנתנו - שהיא "סתם משנה" [והלכה כמותה] - כרבי מאיר להלן שאין הלכה כמותו - לפי רב יהודה.
8.1
הסבר זה קצת קשה לאור הכלל הפשוט ש"סתם משנה - רבי מאיר"!
9.
הגמרא עכשיו מפתחת דיון בשיטתו של רבי מאיר:
ומי סבירא ליה לרבי מאיר אין זיקה? והתנן: ארבעה אחים, שנים מהן נשואים שתי אחיות, ומתו הנשואין האחיות - הרי אלו חולצות ולא מתייבמות; ואי ס"ד סבר ר"מ אין זיקה, הני מתרי בתי קאתיין, האי לייבם חדא והאי לייבם חדא!
לעולם אין זיקה, משום דקסבר: אסור לבטל מצות יבמין, דדלמא אדמייבם חד מיית אידך, וקא בטלת מצות יבמין.
9.1
ואי אין זיקה, תיבטל, דהא ר"ג אמר: אין זיקה, ומותר לבטל מצות יבמין!
הגמרא מקשה מרבן גמליאל על רבי מאיר!
דתנן, ר"ג אומר: אם מאנה - מאנה, ואם לא מאנה - תמתין עד שתגדיל, ותצא הלזו משום אחות אשה!
10.
אמר ליה: דרבן גמליאל אדרבי מאיר קרמית?
הגמרא טוענת שאין להקשות מחכם על חברו [מתנא על תנא, ומאמורא על אמורא].
שאלה מסוג זה [שתמיד היא למעשה תרוץ לקושיית הסתירה] שכוללת הזכרת שמות החכמים - מופע יחידי בלבד בש"ס.
מתאים לכלל "גברא אגברא קארמית" [על אמוראים] - 8 מופעים בש"ס.
10.1
"הליכות עולם, שער שני:
"ז. ואין מקשין מאמורא לאמורא משום דא"ל גברא אגברא קא רמית, כדאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר. ופעמים פרכינן מאמורא כי היכא דקים לן דהלכה כמות, כי הא דקאמר והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' ורבים כמוהו"
הוא מסביר שבאמת לפעמים כן מקשים מחכם על חכם אחר [מאמורא על אמורא אחר] - כאשר ברור לגמרא [ל"עורך הגמרא"?] שהלכה צריכה להיות כאחד מהם! לפי זה היה נראה שהלכה בסוגייתנו צריכה להיות כרבן גמליאל נגד רבי מאיר [כי היה "נשיא"] וזה לא מתאים בפשטות לשאלת הגמרא בסעיף 10!
11.
לא, הכי קאמרינן: ר"מ חייש אפי' לספיקא, ר"ג אפילו לודאי לא חייש!
דלמא מאן דלא חייש - אפי' לודאי לא חייש, ומאן דחייש - אפי' לספיקא חייש.
הגמרא מעלה אפשרות - כאביי - שלא הגיוני שבין שני חכמים [תנאים - בסוגייתנו] תהיה סתירה "קוטבית", ומסקנתה - שיטת רבה - שמחלוקת כזאת כן מסתברת!
--
12.
מכאן דיון חשוב מאד בקשר לביטוי הכללי "אמר רב... אמר רב..."
א"ל אביי לרב יוסף: הא דרב יהודה - דשמואל היא; דתנן:
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יח עמוד ב
שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה, משום ר' יהודה בן בתירה אמרו: אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה;
ואמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה.
אביי מוכיח ששמואל סובר "יש זיקה". ההוכחה היא מכך ששמואל פסק במפורש כרבי יהודה בן בתירא שמוכח מדבריו ש"יש זיקה".
12.1
כמו כן משמע מהגמרא שבזה ששמואל פסק כתנא מסויים - רבי יהודה בן בתירא - בהכרח שכך גם הוא עצמו סובר [ולא אומרים "הא דידיה הא דרביה", או "וליה לא סבירא ליה"].
12.2
בכל אופן, טענת אביי היא כך: רב יהודה שבסוגיה לעיל אמר ש"יש זיקה" אמר זאת בשם שמואל [או ששמואל בלבד אמר זאת].
רש"י מסכת יבמות דף יח עמוד א:
"הא דרב יהודה - דאמר לעיל אסור באמה דיש זיקה.
דשמואל היא - משמיה דשמואל רביה שמיע ליה ולא מרב דהוה נמי רביה."
משמע מרש"י כך: ההנחה הבסיסית היא שדברי רב יהודה לעיל נאמרו בשם "רב" - שהיה רבו. יש בדברים אלה [בגמרא וברש"י] יסוד גדול מאד, כנראה: כל אמורא שמוזכר בש"ס בשמו בלבד כנראה שאמר את דינו בשם רבו המובהק [כך גם משמע באופן כללי מכללי ה"יד מלאכי"]
12.3
טענת אביי היא שדברי רב יהודה נאמרו בשם שמואל, שהרי לעיל ראינו שכך סובר שמואל - שיש זיקה - וכנראה שרב יהודה - שהיה תלמיד גם של שמואל [מלבד שהיה תלמיד מובהק של "רב"] אמר זאת משמו!
13.
א"ל: דאי דרב מאי?
טוען רבה: אם אביי לא יודע בוודאות בשם מי אמר רב יהודה, מה אכפת לו אם אמר זאת בשם רב. כלומר, מוסכם גם על אביי וגם על רבה שדברי רב יהודה נאמרו או בשם רב או בשם שמואל. משמע מכך כבסעיף 12.2 לעיל.
14.
(א"ל:) קשיא דרב אדרב.
עונה אביי, אם רב יהודה אמר בשם רב ש"יש זיקה" תהיה סתירה בדברי רב עצמו, שהרי רב הונא אמר בשם רב - לעיל בסעיף 1 - ש"אין זיקה"!
15.
דלמא אמוראי נינהו ואליבא דרב!
עונה רבה, אולי באמת רב יהודה אמר כאן בשם רב שאין זיקה, ורב הונא אמר בשם רב שיש זיקה, כלומר רב הונא ורב יהודה נחלקו מה אמר "רב" [שהיה רבם של שניהם]. ומתאים לעיקרון האפשרי של "אמוראי נינהו ואליבא ד...", שגם הוא נאמר לגבי שני תלמידים של אותו חכם!
16.
כיון דאיתמר משמיה דשמואל בהדיא, ומשמיה דרב כאמוראי,
לא שבקינן משמיה דשמואל בהדיא ומוקמינן כאמוראי ואליבא דרב.
עונה רבה: אמנם העיקרון בסעיף 15 נכון, אבל אם כבר ידוע לנו שרבו האחד של החכם [שמואל - רבו של רב יהודה] אמר את ההלכה במפורש, הרי שעדיף לומר שתלמידו - רב יהודה - אמר את ההלכה בשמו! מאשר לומר שאמר זאת בשם רבו האחר - רב - והוא - רב יהודה - חולק על רב הונא שאמר בשם רב להיפך.
16.1
וממילא יוצא שיש מחלוקת בין שני רבותיו של החכם - בין רב ושמואל!
17.
אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא,
אמר: אתון הכי מתניתו לה, אנן בהדיא מתנינן, אמר רב יהודה אמר שמואל: שומרת יבם שמתה - אסור באמה; אלמא קסבר: יש זיקה.
רב כהנא אומר, שכל הדיון לעיל כאילו מיותר כי יש מי ששמע בבית המדרש במפורש שרב יהודה אמר את דינו בשם שמואל!
17.1
וכנראה שגם שמע אחר כך את הדיון הבא:
ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה.
18.
וצריכי; דאי אשמעינן יש זיקה, ה"א ה"מ בחד, אבל בתרי לא, קמ"ל; ואי אשמעינן הלכה כר' יהודה בן בתירה, ה"א ה"מ מחיים, אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה, קמ"ל, דזיקה בכדי לא פקעה.
הגמרא מסבירה מדוע אחרי שלמדנו שרב יהודה אמר בשם שמואל שיש זיקה מדוע צריך גם להוכיח זאת מפסק דינו של שמואל כרבי יהודה בן בתירא.
19.
הערה: במחלוקת בין רב ושמואל יש לפסוק כרב שאין זיקה לפי הכלל של "הלכה כרב באיסורים". לכן, לפי השלב הראשון שאולי רב יהודה אמר בשם רב שיש זיקה וחולק בזה על רב הונא, אז יתכן שזאת ההלכה כרב יהודה בשם רב שיש זיקה [וזה גם כדעת רב וגם כדעת שמואל] - ולא כדעת רב הונא בשם רב - אבל לפי סוף הסוגיה שיש מחלוקת בין רב ושמואל צריך לפסוק כרב שאין זיקה ולא מתאים לפסק הרמב"ם שיש זיקה.
19.1
אולי אפשר לומר שבסוגייתנו ההלכה היא כשמואל כי הדיון נסוב בעיקר לפי שיטתו, והכלל הוא שהלכה כמי שהגמרא מתמקדת בשיטתו - "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".
