הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
דרשות שונות שלא משנות את עיקר הדין
יבמות ח ע"ב
אלא, כי איצטריך עליה - היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי.
ואי בעית אימא: אתיא בהיקישא מדרבי יונה; דאמר רבי יונה, ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע, אמר קרא: +ויקרא י"ח+ כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, הוקשו כל העריות כולן לאשת אח, מה אשת אח שריא, אף כל עריות נמי שריין, כתב רחמנא עליה.
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: מכדי כל עריות איכא לאקושינהו לאשת אח ואיכא לאקושינהו לאחות אשה, מאי חזית דאקשת לאחות אשה? אקשינהו לאשת אח!
איבעית אימא: לקולא וחומרא - לחומרא מקשינן.
איבעית אימא: הכא תרי איסורי והכא תרי איסורי, ותרי מתרי ילפינן, אבל הכא חדא איסורא, ותרי מחדא לא ילפינן.
רבא אמר: ערוה לא צריכא קרא, דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, כי איצטריך קרא - למיסר צרה. וערוה לא צריכא קרא? והא תניא: אין לי אלא היא! משום צרתה. והא קתני: אין לי אלא הן! משום צרותיהן.
מבנה הסוגיה - חלקי
1.
הסוגיה ממשיכה בהסבר מדוע צריך את הפסוק של "עליה" ללמדנו שאחות אשתו אסורה ביבום [ומעיקר הדין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת!]
אלא, כי איצטריך עליה - היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי.
לולא הפסוק היינו אומרים שיש מקרה שאומרים בו את הכלל "הואיל ואישתרי אישתרי", דהיינו, כיוון שהותר איסור אשת אח הותר גם איסור אחות אשה [כשהאיסור השני "נולד" אחרי האיסור הראשון].
2.
הסבר אחר:
ואי בעית אימא: אתיא בהיקישא מדרבי יונה; דאמר רבי יונה, ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע, אמר קרא: +ויקרא י"ח+ כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, הוקשו כל העריות כולן לאשת אח, מה אשת אח שריא, אף כל עריות נמי שריין, כתב רחמנא עליה.
"רב הונא בריה דרב יהושע" - חי בזמן רב פפא - סוף תקופת האמוראים. האם לאמורא בדורות אלה יש סמכות לדרוש דרשות, או שמא היתה בידו מסורת, ואם כן כיצד הבינו את הנושא עד תקופתו?
2.1
בגלל שיש היקש היינו אומרים שניתן ליבם גם אם אשת אחיו המת שהיא ערוה אחרת.
3.
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: מכדי כל עריות איכא לאקושינהו לאשת אח ואיכא לאקושינהו לאחות אשה, מאי חזית דאקשת לאחות אשה? אקשינהו לאשת אח!
גם כאן מדובר בחכם שחי בסוף תקופת האמוראים ברב אחא מדפתי ורבינא - והוא מקשה על אופי ההיקש.
4.
2 תירוצים על קושיית רב אחא מדפתי:
איבעית אימא: לקולא וחומרא - לחומרא מקשינן.
איבעית אימא: הכא תרי איסורי והכא תרי איסורי, ותרי מתרי ילפינן, אבל הכא חדא איסורא, ותרי מחדא לא ילפינן.
תירוצים אלה מסבירים מדוע יש להקיש דווקא באופן שיש מצוה לייבם גם כשאשת אחיו המת היא גם ערוה [מתוך רשימת 15 העריות שמוזכרות במשנה] על היבם, ולכן צריך את הפסוק "עליה" כדי לשלול זאת - את ההיקש.
כלומר, כאן כמו בכל הסוגיה יש כללי העדפות בדרשות פסוקים.
5.
שיטת רבא:
רבא אמר: ערוה לא צריכא קרא, דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, כי איצטריך קרא - למיסר צרה. וערוה לא צריכא קרא? והא תניא: אין לי אלא היא! משום צרתה. והא קתני: אין לי אלא הן! משום צרותיהן.
אסור לייבם את אחת מהעריות לפי הכלל שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת! והפסוק "עליה" נצרך לפטור ולאסור את צרת הערוה.
6.
שיטת "רבי":
ת"ש, רבי אומר: +דברים כ"ה+ ולקח ולקחה, +דברים כ"ה+ ויבם ויבמה - לאסור צרות ועריות!
אימא: לאסור צרות של עריות.
והא תרי קראי קנסיב ליה, מאי לאו חד לערוה וחד לצרה! לא, אידי ואידי לצרה, חד למיסר צרה במקום מצוה, וחד למישרי צרה שלא במקום מצוה,
מאי טעמא? ויבם ויבמה - במקום ייבום הוא דאסירא צרה, שלא במקום ייבום שריא צרה.
לפי "רבי" יש פסוק אחר לאסור צרת ערוה.
7.
אמר רב אשי: מתני' נמי דיקא, דקתני: חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן, ואילו פטורות ופוטרות לא קתני, שמע מינה.
רב אשי מוכיח ממשנתנו כדעת רבא שכל הדין של המשנה נועד לפטור את צרת הערוה, כי פטור/איסור יבום של ערוה הוא פשוט על פי הכלל של רבא, שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.
8.
נראה ממהלך הגמרא שהלכה צריכה להיות כרבא!
9.
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ו הלכה ח:
ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום, אשת סריס חמה ואנדרוגינוס ואשת השוטה ואשת א הקטן ואילונית ומי שהיא ערוה, שנ' +דברים כ"ה ו'+ ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי הואיל ואינן ראויין לילד מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו, והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה, +דברים כ"ה ה'+ לא תהיה אשת המת פרט לאשת שוטה וקטן מפני שאין להם אישות כלל, ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין.
הלכה ט:
כיצד יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לו עליה זיקה כלל שנ' ולקחה לו לאשה ויבמה מי שראויה ללקוחין וקידושין תופסין בה היא שהיא זקוקה ליבם.
הרמב"ם מביא את הפסוק שבדרשת "רבי" לפטור את הערוה עצמה [אשת המת] מיבום.
10.
מגיד משנה הלכות יבום וחליצה פרק ו הלכה ח:
ולקחה לו לאשה וכו'. בגמרא פ"ק (דף ח') רבי אומר ולקח ולקחה וכו' לאסור צרות ועריות
ואף על פי ששם העלו לאסור צרות של עריות
ועריות גופייהו לא צריכי קרא שאין עשה דוחה את ל"ת שיש בו כרת
לכאורה קשה על הרמב"ם, שהרי הפסוק שבדרשת "רבי" נועד לפטור את צרת הערוה ולא את הערוה עצמה!
11.
רבינו כתב כפשט הברייתא וכסוגיין קמייתא דאמרינן דערוה צריכא קרא
תשובת ה"מגיד משנה" שהרמב"ם באמת לא פוסק כרבא, אלא כמהלך הראשון בגמרא שצריך פסוק לפטור את הערוה עצמה מיבום. והפסוק שבדרשת "רבי" נועד גם לכך. ולמעשה זה כפי שהגמרא הבינה בתחילה ["כפשט הברייתא"] שכך משמעות דרשת "רבי"!
11.1
אולי אפשר לומר, שהרמב"ם כן מקבל את דחיית הגמרא ו"רבי" עצמו סובר שלא צריך פסוק כדי לפטור את הערוה מיבום, אבל הרמב"ם לשיטתו שיש לבחור דרשה יותר פשוטה, אפילו שהגמרא פירשה אותה באופן שונה!
ואין זה מעלה ומוריד לעיקר הדין
וע"כ לא חשש רבינו בזה. ודין הערוה מפורש בראש המסכתא חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן:
ואולי כוונתו כדברינו ?!
