סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

רישא וסיפא בשיטה אחת

חגיגה כא ע"א


אמר רבי אילא: מפני שכבידו של כלי חוצץ. - והא מדסיפא משום חציצה, רישא לאו משום חציצה, דקתני סיפא: ולא כמדת הקדש מדת התרומה, שבקדש מתיר ומנגיב ומטביל ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל! -
רישא וסיפא משום חציצה,
וצריכא: דאי אשמעינן רישא, הוה אמינא: היינו טעמא דלקדש לא, משום כבידו של כלי דאיכא, אבל סיפא, דליכא כבידו של כלי - אימא לקדש נמי לא הוי חציצה.
ואי אשמעינן סיפא, הוה אמינא: היינו טעמא דלקדש לא, משום דקיטרא במיא אהדוקי מיהדק. אבל רישא, דמיא אקפויי מקפו ליה למנא - לא הויא חציצה,
צריכא.

1.
הגמרא מניחה שאם שני מקרים מוזכרים במשנה [אחד ברישא ואחד בסיפא] הרי שלא יתכן שהנימוק לשניהם יהיה זהה [בסוגייתנו - משום חציצה]. וכדי ליישב זאת הגמרא מסבירה שבכל אחד מהדינים/מהמקרים יש חידוש שאינו דומה לדין/למקרה השני.

2.
הביטוי "מדסיפא... רישא..." מוזכר בש"ס כ-40 פעמים. ברובם מדובר, שהרישא והסיפא מתאימים לשני תנאים שונים שחלוקים ביניהם.

3.
בסוגייתנו השאלה ברורה ובולטת, שאם לשני המקרים יש נימוק זהה ["משום חציצה"] מדוע המשנה לא כתבה אותם בסמיכות.

---

בעניין דומה בקשר לשני תנאים [רישא וסיפא] ראה מה שכתבתי על מסכת שבועות דף יג:

4.
בגמרא:


האי עשה ה"ד? אי דלא עבד תשובה, +משלי כ"א+ זבח רשעים תועבה!
אי דעבד תשובה, כל יומא נמי! דתניא: עבר על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו!
אמר רבי זירא: בעומד במרדו, ורבי היא;
דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה - יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר, שאם עשה תשובה - יום הכפורים מכפר, ואם לאו - אין יום הכפורים מכפר.
מאי טעמא דרבי? דתניא: +במדבר ט"ו+ כי דבר ה' בזה - זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר - זה המפר ברית בבשר; +במדבר ט"ו+ הכרת תכרת, הכרת - לפני יוה"כ, תכרת - לאחר יוה"כ; יכול אפילו עשה תשובה? ת"ל: +במדבר ט"ו+ עונה בה, לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה.

5.
הסבר: רבי זירא אומר שמשנתנו מתאימה לשיטת רבי יהודה הנשיא, שסובר שעל כל העבירות בתורה [חוץ משלוש] יום הכיפורים מכפר אפילו בלי שהחוטא חזר בתשובה.
הביטוי "מאי טעמא" מסביר את הדין המיוחד של 3 העבירות שעליהן אין יום הכיפורים מכפר ללא תשובה. "מאי טעמא" – אין הכוונה לחיפוש סברא, אלא לחיפוש דרשה שממנה לומדים שאמנם על 3 העבירות המנויות כאן אין יום הכיפורים מכפר ללא עשיית תשובה. פרוש הפסוק הוא לא ממש לפי הפשט אלא לפי "דרשה". ועל דרשה כזאת הניסוח הוא "מאי טעמא".

6.
גם בעמוד ב הגמרא שואלת "מאי טעמיה דרבי שמעון" – ולומדת מדרשה.

ורבנן? הכרת - בעולם הזה, תכרת - לעולם הבא; עונה בה - שאם עשה תשובה ומת, מיתה ממרקת.
ומי מצית מוקמת לה כרבי?
והא מדסיפא רבי יהודה היא, רישא נמי ר' יהודה היא! ["מדסיפא"]
דקתני סיפא: אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח,
ומאן אית ליה האי סברא? רבי יהודה, מכלל דרישא ר' יהודה!

7.
הסבר: הגמרא מקשה שהרישא לא יכולה להיות כרבי אלא כרבי יהודה [= רבי יהודה בר אילעי תלמיד רבי עקיבא וחבר של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר...ורבו של רבי יהודה הנשיא] שחולק על רבי, שהרי הסיפא "אחד ישראל..." מתאימה רק לפי שיטת רבי יהודה [רש"י: מוסבר בהמשך הגמרא] ולכן מכיון שהסיפא רבי יהודה אזי גם הרישא צריכה להיות לשיטת רבי יהודה.

8.
בספר המשניות מדובר בשתי משניות. משנה ו: "... ועל שאר עבירות שבתורה...". משנה ז: "אחד ישראלים... רבי שמעון אומר.."

כלומר, משנה ו – משנה סתמית. משנה ז – הרישא – משנה סתמית, ואחר כך מחלוקת עם רבי שמעון על מה מכפר על הכהנים.

אמנם בגמרא עצמה הכל נמצא במשנה אחת. משמע, שהגמרא מתייחסת למשנה כפי שמובאת בצורתה בגמרא. או אולי אפילו בשתי משניות [כמו בדפוסי המשניות] עדיין ניתן לומר שהראשונה – נקראת "רישא", והשניה – נקראת "סיפא" [אם עוסקים בנושא קרוב].

9.
נשאלת השאלה: מדוע חובה לומר שאם הסיפא מתאימה לשיטת רבי יהודה אזי גם הרישא צריכה להיות לפי רבי יהודה? הרי מדובר בשני עניינים קרובים אבל לא תלויים זה בזה. ב"רישא" מדובר על אילו חטאים יום הכיפורים מכפר, ובסיפא – מה בדיוק מכפר על הכהנים.
[לא מצאתי הסבר בפרשנים על הסוגיה]

10.
אולם מצאתי בפני יהושע במסכת ברכות: [ את הערות שלי הקפתי בסוגריים ובכתב נטוי]

פני יהושע מסכת ברכות דף טו עמוד א:

בתוספות בד"ה דילמא ר"י היא וא"ת והלא אין נזכר ר"י ברישא וי"ל דפשיטא מדסיפא כו' עכ"ל.
[כלומר התוס' שם מסבירים כמו הגמרא בסוגייתנו, שאם הסיפא היא כרבי יהודה אזי גם הרישא היא כרבי יהודה]

ולכאורה דבריהם תמוהים אדרבה בכמה דוכתי בש"ס משמע להיפך מדסיפא ר"י רישא לאו ר"י ואדרבה משמע בכל דוכתא דסתם משנה ר"מ
[כאן הוא מקשה על התוס' וזו צריכה להיות קושיה גם על סוגייתנו: צריך להיות להיפך: אם הסיפא רבי יהודה אזי הרישא צריכה להיות רבי מאיר – כ"סתם משנה"]

10.1
ועוד דכי מוקמינן דת"ק ר"י היא וא"כ פליג על רבי יוסי בסברות הפוכות ברישא ובסיפא ובדוכתי טובא כתבו התוספות דלא מסתבר לאוקמי בכה"ג והרשב"א ז"ל הוסיף על לשון התוס' דמוקמינן לת"ק ר"י משום דבר פלוגתא דרבי יוסי הוא. ולכאורה גם בזה לא הועיל כלום דהא ר"מ נמי בר פלוגתא דר' יוסי הוי וא"כ טפי הוי לן לאוקמי סתם תנא דרישא ר"מ היא כמו בכל דוכתי ממאי דנוקי לה כר"י וקשיא כל אותן הקושיא שהקשיתי.


10.2
ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דכיון דהא דמקשה דילמא משמע ליה בפשיטות דת"ק דמתני' דאמר יצא היינו דוקא בדיעבד כדמסיק תדע דקתני הקורא א"כ מהאי טעמא גופא משמע ליה דת"ק דמתני' ר"י הוא מדאשכחן להדיא דהכי ס"ל לר"י משום ראב"ע בברייתא דבסמוך ומהאי טעמא גופא לא מצי למימר דסתם תנא דרישא היינו ר"מ דהא ר"מ ס"ל בסמוך להדיא דאפילו לכתחלה, כן נראה לי:
[מסביר כאן ה"פני יהושע" שבסוגיה שם בברכות, משמע מתוכן הסוגיה שיותר מתאים שהרישא באמת היא לפי רבי יהודה, אולם בסוגייתנו - במסכת שבועות יג – אין סברא כזאת ונשארת קושית ה"פני יהושע" – ואולי צריכים לומר שבסוגייתנו היתה לגמרא מסורת כזאת שהרישא היא רבי יהודה]

11.
על דברי ה"פני יהושע" מעיר ב"מצפה איתן" על ברכות טו – מודפס בגמרא מהדורת "עוז והדר" "ילקוט מפרשים", עמוד יד –
מדברי התוס' במסכת נזיר דף מג עמוד ב שאומרים שאם הסיפא רבי יהודה אז הרישא לא כרבי יהודה, ומוכיח ששיטת רב חסדא בגמרא היא שמשתדלים לומר שהמשנה מתאימה לשיטה אחת ואם הסיפא כרבי יהודה אזי גם הרישא כרבי יהודה. והסוגיה בברכות מדברת לפי רב חסדא. ועל שאלת ה"פני יהושע" שהרישא ה"סתמית" צריכה להיות באופן עקרוני כרבי מאיר על פי הכלל "סתם משנה – רבי מאיר" הוא עונה ששם, בברכות, לא ניתן להסביר את הרישא כרבי מאיר לפי נתוני הסוגיה.

12.
ראוי לציין שהביטוי "מדסיפא רבי... רישא נמי רבי..." מופיע בש"ס לגבי רבי יהודה, רבי מאיר, רבי שמעון ורבי יוסי – כל אחד, פעם אחת [כולל הביטוי השלילי: "מדסיפא רבי... רישא לאו רבי..."].

----

13.
תוספת לסוגייתנו - מסכת חגיגה דף כא:

רבא אמר: מדסיפא הוי משום חציצה - רישא לאו משום חציצה. ורישא היינו טעמא: גזירה שלא יטביל מחטין...

כלומר, רבא באמת סובר שהדין במקרה שבסיפא הוא לא מאותו נימוק ["משום חציצה"] לדין שברישא, אלא מדובר בסיפא בנימוק אחר...

13.1
אולי רבא באמת סובר שלא הגיוני ששני דינים שיש להם נימוק זהה ייכתבו ברישא לחוד ובסיפא לחוד ללא קשר רציף ביניהם - אפילו אם יש "צריכותא"!

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר