הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
כוונה בטבילה
חגיגה יט ע"א
תנו רבנן: הנוטל ידיו, נתכוון - ידיו טהורות, לא נתכוון - ידיו טמאות. וכן המטביל ידיו, נתכוון - ידיו טהורות, לא נתכוון - ידיו טמאות. והתניא: בין נתכוון בין לא נתכוון - ידיו טהורות! - אמר רב נחמן: לא קשיא; כאן - לחולין, כאן - למעשר. ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה -
דתנן: גל שנתלש ובו ארבעים סאה, ונפל על האדם ועל הכלים - טהורין. קתני אדם דומיא דכלים, מה כלים דלא מכווני - אף אדם דלא מכוין. וממאי, דלמא ביושב ומצפה אימתי יתלש הגל עסקינן, וכלים דומיא דאדם, מה אדם דבר כוונה - אף כלים דמכוין להו? וכי תימא: ביושב ומצפה מאי למימרא - סלקא דעתך אמינא: ליגזור דלמא אתי למיטבל בחרדלית של גשמים, אי נמי נגזור ראשין אטו כיפין, קא משמע לן דלא גזרינן. -
ומנא תימרא דלא מטבילין בכיפין, דתניא: מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין, לפי שאין מטבילין באויר. אלא מהא, דתנן: פירות שנפלו לתוך אמת המים, ופשט מי שידיו טמאות ונטלן - ידיו טהורות, ופירות אינן בכי יותן. ואם בשביל שיודחו ידיו - ידיו טהורות, והפירות הרי הן בכי יותן.
איתיביה רבה לרב נחמן: הטובל לחולין והוחזק לחולין - אסור למעשר, הוחזק - אין, לא הוחזק - לא! - הכי קאמר: אף על פי שהוחזק לחולין - אסור למעשר.
איתיביה: טבל ולא הוחזק - כאילו לא טבל. מאי לאו - כאילו לא טבל כלל! - לא, כאילו לא טבל למעשר, אבל טבל לחולין. הוא סבר דחי קא מדחי ליה, נפק, דק ואשכח. דתניא: טבל ולא הוחזק - אסור למעשר ומותר לחולין.
ראה מה שכתבנו על מסכת חולין דף לא - יש מקבילות לסוגייתנו - מסכת חגיגה דף יט
1.
בגמרא:
אתמר: נדה שנאנסה וטבלה - אמר רב יהודה אמר רב: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ורבי יוחנן אמר: אף לביתה לא טהרה. אמר ליה רבא לרב נחמן, לרב דאמר: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, עון כרת הותרה, איסור מיתה מיבעיא? אמר ליה: בעלה חולין הוא, וחולין לא בעי כוונה.
מחלוקת בין רב לרבי יוחנן אם צריך כוונה בטבילה.
2.
רמב"ם הלכות מקוואות פרק א הלכה ח:
כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין, אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה,
אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה.
3.
כסף משנה הלכות מקוואות פרק א הלכה ח :
כל הטובל צריך להתכוין לטבילה וכו'. פרק ב' דחולין עלה ל"א פלוגתא דרב ור"י
ופסק רבינו כרב משום דמשמע בגמרא דר"נ בר יצחק סבר כוותיה
ועוד דבפרק אין דורשין (חגיגה דף י"ט) סוגיין כרב דאמר חולין לא בעו כוונה ולא מדכרינן התם דר"י כלל
ועוד דמשמע ליה לרבינו שמ"ש בפ"ב דחולין ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן גל שנתלש לישנא דגמרא הוא ולא סיומא דמילתיה דר"נ דאלמא מסקנא דגמרא כרב וכן פסק ר"ח וסמ"ג. ומ"ש או ירדה להקר. פשוט הוא דהוי כאילו אמר ואצ"ל אם ירדה להקר. ומ"ש אבל לתרומה וקדשים וכו'. משנה בפרק ב' דחגיגה (דף י"ח ע"ב):
ה"כסף משנה" מסביר מדוע הרמב"ם פוסק כרב שפעולות של "חולין" אינן צריכות כוונה.
הוא מביא 3 נימוקים:
3.1
משמע בגמרא שרב נחמן בר יצחק סובר כרב. ויש לשאול: קודם כל בגמרא לא מוזכר "רב נחמן בר יצחק" אלא "רב נחמן" סתם. אלא שה"כסף משנה" כנראה סובר ש"רב נחמן" סתם בגמרא הוא רב נחמן בר יצחק [וזאת גם שיטתו של רש"י בש"ס] שהיה תלמידו של רבא.
3.1.1
ומדוע ה"כסף משנה" צריך הסברים לפסיקת הרמב"ם כרב? אלא יש להסביר: הכלל הוא בש"ס שהלכה כרבי יוחנן נגד רב. ויותר מכך, הלכה כרבי יוחנן גם נגד רב ושמואל יחדיו, ולכן אם רב נחמן בר יצחק סובר כרב הרי שיש כאן רבים נגד יחיד – רבי יוחנן.
3.1.2
אבל קשה: אם הכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל יחדיו מדוע לא תהיה הלכה כמותו גם נגד רב ורב נחמן בר יצחק? אלא יש לומר: רב נחמן בר יצחק נחשב כ"בתראי", ולכן, הלכה כמותו נגד רבי יוחנן! [גם לפי השיטות שאומרים "הלכה כבתראי" אם האמורא המאוחר הוא אחרי אביי ורבא].
3.2
במסכת קידושין הסוגיה היא כרב, שחולין לא צריכים כוונה, ושם לא מוזכרת כלל דעתו של רבי יוחנן, סימן שהגמרא שם נחשבת כ"סוגיא כוותיה" כמו רב, ולכן הלכה כמותו.
3.3
בסוגייתנו הגמרא אומרת "ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה" [= ומה המקור לכך שחולין לא צריכים כוונה]. לשון זה מורה שכך הלכה, וכלל זה נכון אם את הביטוי הזה אומרת "סתמא דגמרא" ["רב אשי?], והוא טוען שבאמת ביטוי זה הוא של "סתמא דגמרא" ולא של רב נחמן בר יצחק.
4.
לכאורה ניתן להקשות "קצת" על כל תירוץ בפני עצמו. לכן צריך את כל שלושת הסברים לפסיקת הרמב"ם.
5.
תוספת על הנ"ל [חלק מהדברים] "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קכז, והערות נו-נח:
מוכח שרב נחמן פוסק כרב מכך, שהוא מתרץ את כל הקושיות בגמרא של רבא על רב [ואם מדובר על רב נחמן בר יצחק יוצא שהוא מתרץ את קושיות רבו – רבא – על רב].
6.
הרמב"ן מסתפק כמי ההלכה ולכן פוסק "לחומרא".
7.
הרשב"א פוסק כרבי יוחנן דווקא, שאף לטבילת חולין צריך כוונה, והנימוקים הם:
7.1
הלכה כרבי יוחנן נגד רב [הזכרנו לעיל].
7.2
רבא סובר כרבי יוחנן מפני שהקשה על שיטת רב.
7.3
יש להחמיר בשל תורה [בהמשך בדינו של רבי יונתן]
