הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
דרשת פסוק ברמב"ם; "מפי השמועה"
חגיגה יז ע"א-ע"ב
גמרא. אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה - שנאמר +דברים ט"ז+ בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות, מקיש חג השבועות לחג המצות: מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה, אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה. - ואימא: מקיש לחג הסוכות, מה חג הסוכות יש לה תשלומין כל שמונה - אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שמונה! - שמיני רגל בפני עצמו הוא. - אימור דאמרי שמיני רגל בפני עצמו הוא, הני מילי לענין פז"ר קש"ב, אבל לענין תשלומין - תשלומין דראשון הוא? דתנן: מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג - חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון! - תפשת מרובה - לא תפשת, - תפשת מועט - תפשת. אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות? לאקושי לחג המצות, מה חג המצות טעון לינה - אף חג הסוכות טעון לינה. - והתם מנלן? דכתיב +דברים ט"ז+ ופנית בבקר והלכת לאהליך.
תנן: עצרת שחל להיות ערב שבת, בית שמאי אומרים: יום טבוח אחר השבת, ובית הלל אומרים: אין לה יום טבוח. מאי לאו - אין לה יום טבוח כלל? - לא, שאינה צריכה יום טבוח. ומאי קא משמע לן - דמקרבינן ביומיה, הא אפליגו בה חדא זימנא. דתנן: בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם! - צריכא, דאי אשמעינן בהא - בהא קא אמרי בית שמאי, משום דאפשר למחר, אבל הכא, אימא מודו להו לבית הלל. ואי אשמעינן בהא - בהא קאמרי בית הלל, משום דלא אפשר למחר, אבל בהא - אימא מודו לבית שמאי, צריכא. תא שמע: מי שלא חג שבעת ימי הפסח, ושמונת ימי החג, ויום טוב הראשון של עצרת - שוב אינו חוגג. מאי לאו - יום טוב של עצרת! - לא, יום טבוח. - אי הכי ניפשוט מינה דחד יום טבוח! - אימא: ימי טבוח. תא שמע, דתני רבה בר שמואל: אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת. מה חדש למנוייו - אף עצרת למנוייה. מאי לאו גמר מחדש, מה חדש יום אחד - אף עצרת יום אחד! - אמר רבא: ותסברא? אטו עצרת, יומי מנינן שבועי לא מנינן? והאמר אביי: מצוה למימני יומי - דכתיב +ויקרא כ"ג+ תספרו חמשים יום, ומצוה למימני שבועי - דכתיב +דברים ט"ז+ שבעה שבעת תספר לך. ועוד: חג שבעות כתיב.
ראה מה שכתבנו על מסכת ראש השנה דף ה:
מסכת ראש השנה דף ה:
בגמרא:
מה חג המצות טעון לינה - אף חג הסוכות טעון לינה. - והתם מנלן? - דכתיב +דברים טז+ ופנית בבקר והלכת לאהליך.
ותנא קמא ורבי שמעון (בן אלעזר) תשלומין לעצרת מנא להו? - נפקא להו מדתני רבה בר שמואל. דתני רבה בר שמואל: אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת, מה חדש למנויו - אף עצרת למנויו. - אימא עצרת חד יומא! - אמר רבא. אטו עצרת יומי מנינן, שבועי לא מנינן? והאמר מר: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. ועוד: חג שבועות כתיב.
1.
לפי סוגייתנו תנא קמא בברייתא [שאומר שאדם עובר על "בל יחל דברו" בנדר, כאשר עוברים עליו 3 רגלים לפי סדר: פסח...] לומד את הדין שיש תשלומין לעצרת [מי שלא הביא קרבן בחג העצרת יכול להביא עוד 6 ימים] מדרשתו של רבה בר שמואל.
2.
רמב"ם הלכות חגיגה פרק א הלכה ז:
מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג הסוכות חוגג את כל הרגל וביום טוב האחרון שהוא שמיני ואף השמיני תשלומי ראשון הוא,
וכן מי שלא חג ביום חג השבועות חוגג כל שבעה ויש לו תשלומין כל ששת ימים שלאחר חג השבועות, ודבר זה מפי השמועה נאמר שחג השבועות כחג המצות לתשלומין.
הרמב"ם מביא מקור לדינו מהיקש בין חג השבועות לחג המצות [פסח]. והוא קורא ללימוד זה "מפי השמועה".
3.
קושיית ה"לחם משנה":
לחם משנה הלכות חגיגה פרק א הלכה ז:
[ז] ודבר זה מפי השמועה אמרו שחג השבועות כחג המצות לתשלומין וכו'.
נראה דדרשא זו היא הנאמרת בפ"ב דחגיגה דף י"ז) מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה ע"כ ואיתא בפרק ואלו מגלחין.
עד כאן הוא מביא את דרשת הגמרא - זו שאליה כנראה מתכוון הרמב"ם לעיל.
3.1
אבל קשה דבפ"ק דראש השנה דף ד') איפליגו תנאי בבל תאחר אימתי עבר עליה
ואמרו שם דר"מ ור"א בן יעקב דרשי להא דרשא דר"א דאמר דעצרת יש לה תשלומין מדהקישו הכתוב לחג המצות
אבל ת"ק דאית ליה דבעינן שיעבור שלש רגלים ואיצטריך קרא דבחג המצות וכו' להכי מפיק להא דעצרת יש לה תשלומין מהא דרבא בר שמואל דאמר אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מה חדש למנוייו אף עצרת למנוייו
הוא מביא את סוגיית הגמרא [לעיל בראש המדור] שממנה משמע שלפי "תנא קמא" בברייתא לומדים את דין תשלומים בחג השבועות מדרשת רבא בר שמואל.
3.2
והרמב"ם הרי פוסק [כך בפשטות] כתנא קמא, והיה עליו להביא את דרשת רבא בר שמואל!
וא"כ רבינו ז"ל דפסק בפ"י מהל' מעשה הקרבנות כרבנן דהיכא דעברו שלש רגלים עובר בבל תאחר
א"כ ע"כ לא מפיק לה מהך קרא דעצרת לתשלומין ואיך כתב רבינו ז"ל כאן דרשא דאיתא לר"מ ור"א כיון דהוא פסק כת"ק.
3.3
ושמא מ"ש רבינו ז"ל חג השבועות כחג המצות לאו מהאי קרא קאמר ליה אלא מדרשא דרבא בר שמואל ולא חש להאריך.
ודוחק הוא זה
הוא מנסה לומר [כנראה שזו כוונתנו] שהרמב"ם מביא את הדרשה הנוחה יותר, למרות שעל פי תנא קמא המקור לדינו איננו מדרשה זו. [ידועה שיטת הרמב"ם שמביא לפעמים פסוקים יותר "פשוטים" מאשר הפסוקים והדרשות שבגמרא!]
ועוד מה נעשה לסמ"ג ז"ל שכתב בעשין רכ"ח הא דר"א דפ"ב דחגיגה ובלאוין סימן של"א פסק כת"ק דצריך שיעברו שלש רגלים וכתב שם
ולכאורה משנת ר"א בן יעקב קב ונקי ואפי' בברייתא כדאיתא בהחולץ אמנם אומר רבא שם כיון שעברו עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר בכל יום וכו' הרי בהדיא פסק כרבנן וצ"ע.
ואגב אורחין למדנו מדברי הסמ"ג ז"ל טעם נכון ג"כ לרבינו ז"ל במה שפסק בפי"ד מה' מעשה הקרבנות ג"כ הוא כרבנן ובכן אנו ג"כ צריכים לטעמים שכתב הרב בעל כ"מ והר"י קורקוס ז"ל שם:
3.4
השלמה: לפי "תנא קמא" מהפסוק שמביא [לכאורה] הרמב"ם הוא לומר את עיקר הדין של "בל תאחר" - כשעוברים עליו שלושה רגלים שלא קיים את נדרו.
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ד עמוד ב:
מאי טעמא דתנא קמא? מכדי מינייהו סליק, למה לי למהדר ומיכתב +דברים טז+ בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות? שמע מינה - לבל תאחר.
4.
בכל אופן נראה לומר אולי בדעת הרמב"ם: באמת הפסוק שהוא מביא הוא המקור של "מפי השמועה". וגם אם לומדים ממנו ["תנא קמא"] את הדין שאודותיו נחלקו התנאים בברייתא, בכל אופן גם דין התשלומים נלמד ממנו אבל לא כפשוטו של הפסוק אלא "מפי השמועה". ומדוע לא הביא את דרשת רבא בר שמואל? כי המקור לדרשה זו הוא "חלש" שאיננו מובא בברייתא "רגילה".
