וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם
חגיגה ה ע"ב
"(עמוס ד, יג) כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ... מאי מה שיחו? - אמר רב: אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה. איני? והא רב כהנא הוה גני תותי פורייה דרב, ושמעיה דסח וצחק ועשה צרכיו, אמר: דמי פומיה דרב כמאן דלא טעים ליה תבשילא, אמר ליה: כהנא, פוק, לאו אורח ארעא! [אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך]. לא קשיא; כאן - דצריך לרצויה, הא - דלא צריך לרצויה".
במסכת ברכות דף סב ע"א, ויש גרסות שגם בסוגייתנו, הסביר רב כהנא: "תורה היא וללמוד אני צריך". אך למה לא הסתפק בלימוד, אלא חשף את עצמו בקוראו: "דמי פומיה דרב"?
אלא ששמיעה לבדה אינה לימוד, כדברי רבי אלעזר בן עזריה לעיל בדף ג ע"א: "אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע", כלומר ששמיעת הנשים אינה דומה ללימוד של האנשים. ובמפורש הוסיפו עד דברים אלה בירושלמי כאן בהלכה א: "אתיא דרבי לעזר בן עזריה דלא כבן עזאי דתנינא תמן מיכן אמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה", כלומר שהשמעה זו לנשים מותרת ואינה נחשבת ללימוד.
ומכאן שאל לו לתלמיד לשתוק, וחייב הוא להעיר את הערותיו. בדומה לאמור במסכת שבועות דף לא ע"א: "מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר: (שמות כג, ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק. מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי? ת"ל: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק".
אך למה לא ענה רב על טענה זו לבאר את התנהגותו?
אלא שקריאתו של רב כהנא לא נאמרה בהכרח רק בתמיה, אלא בהתפעלות. וההסבר למעשי רב הוא כמו שביארה הגמרא: "כאן - דצריך לרצויה, הא - דלא צריך לרצויה". כאשר "לא צריך לרצויה" לא ישיח ולא ישחוק, אלא רצוי שירחיק מתאוותו "כמי שכפאו שד" כמידתו של רבי אליעזר במסכת נדרים דף כ ע"ב. אך כאשר "צריך לרצויה" חייב לפייסה בהראותו לה את אהבתו ותאוותו אליה. ובזאת היתה מעלתו של רב, שהיה מקיים (הושע ב, כא) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, שגם לאחר שנים רבות ידע לגלות חיבה לרעיתו כבליל כלולותיהם.
