דיוק וחידוש ברש"י
חגיגה דף ו
עמוד א
רש"י ד"ה מחייבא בשמחה. לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד):
רש"י מסביר שחיוב האשה בשמחה זה לא כמו חיוב השמחה שיש לזכרים שהחיוב בזמן הבית = שלמי שמחה ושלא בזמן הבית = בבשר ויין, שבשמחה כזו יתכן שאשה פטורה משום מצוות עשה שהזמן גרמא, אלא מדובר בחיוב אחר של "לשמוח - עם בעלה" וזה כמוב רק שייך באישה נשואה, וממשיך רש"י להוכיח שזו היא עיקר השמחה שהם נמצאים ביחד ושמחים, והדיוק בדברי רש"י דעל השמחה – דעל שמחה כזו נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך, וביתו של אדם זה אשתו, דאם רש"י לא נתכוין לזה הרי שהיה צריך לומר בלשון זה לעלות לרגל ולשמוח דכתיב ושמחת אתה וביתך, ועוד אפשר להוסיף ולדייק דהרי פסוק זה לא מדבר בכלל בשמחת הרגל אלא באכילת מעשר שני בירושלים, אלא העיקר בלימוד זה על השמחה המשותפת, והיא לא תלויה דווקה בזמן אלא מחיוב האישה להיות עם בעלה, וכן על הבעל לשמח את אשתו להיות עימה כדברי רש"י לעיל בדף ה ע"ב על בר בי רב דחד יומא,
והנה בתוספות ד"ה דמחייבא אימיה בשמחה הקשו על דברי רש"י אלו וז"ל פירש רש''י בפרק קמא דקדושין (דף לד: ושם) גבי אשה בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונין בא''י בבגדי פשתן והכא משמע דבשלמי שמחה מיירי והתם (בד''ה אשה) פי' וכן בפ''ק דר''ה (דף ו: ושם):
ולהבנת הדברים ניתי לגמרא במסכת קידושין דף לד ע"ב דברש"י שם איתא וז"ל בעלה משמחה. אין חובת השמחה תלויה בה אלא על בעלה שישמחנה קרי ביה ושימחת: אלמנה מאי איכא למימר. הא כתיב בה שמחה דכתיב (דברים טז) והגר והיתום והאלמנה: בשרויה אצלו. לא נצטוית היא אלא בעניה הכתוב מדבר ונצטוה מי שהיא שרויה אצלו לשמחה משלו במאכל ומשתה וכלי פשתן:
וגם שם האריכו בעלי התוספות להקשות על דברי רש"י וז"ל אשה בעלה משמחה. פי' בקונטרס אין חובת השמחה בה אלא על בעלה שישמחנה אלמנה מאי איכא למימר פירוש דכתיב בה שמחה דכתיב (דברים טז) והלוי והגר והיתום והאלמנה ומשני בשרויה אצלו כלומר לא נצטוית היא אלא בעניה הכתוב מדבר שנתחייב מי שהיא שרויה אצלו לשמחה משלו במאכל ובמשתה וכלי פשתן עד כאן לשונו וקשה לר''ת דהיינו בזמן שאין בהמ''ק קיים כדמוכח בערבי פסחים (פסחים דף קט.) דקאמר אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להם בבגדי צבעונים וההוא מילתא לא מיתוקמא אלא בזמן שאין בהמ''ק קיים כדאמר התם דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין אבל בזמן שבהמ''ק קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ועוד דמשמע מתוך לשון הקונטרס שאינו חייב להעלותה לירושלים ולהאכילה שלמי שמחה מיהו במס' חגיגה (דף ו.) לא משמע הכי דקאמר התם בן שאינו צריך לאמו חייב להעלות עולת ראיה להר הבית ואם הוא צריך לאמו אינו חייב ופריך עד האידנא מאן אתייה וקאמר אביי עד הכא דהוה אמיה דמיחייבה בשמחה אתייה ועוד אי שמחה בכלי פשתן זה יכולה לעשות בביתה ועוד תניא בתוספתא (דחגיגה פ''א). שלש מצות נצטוו ישראל ראיה חגיגה שמחה יש בראיה שאין בשניהם שכולה לשמים ויש בחגיגה מה שאין בשניהם שכן נוהגת לפני הדבור ויש בשמחה שאין בשניהם שהשמחה נוהגת באיש ובאשה אלמא בגוף הקרבן קאמר ומפרש ר''ת אשה בעלה משמחה בשלמי שמחה שלו שהחובה מוטלת על בעלה ובאלמנה על ששרויה אצלו אבל היא גופא לא מיחייבא לאתויי שלמי שמחה:
והנה גם כאן עם נדייק בלשון רש"י בד"ה בעלה משמחה כתב דאין חובת השמחה "תלויה בה", אבל זה אינו אומר שאישה לא חייבת בשמחה,
וכן במסכת ראש השנה ו: ברש"י מי אמרי' הא לא מיחייבא בראיה. דכתיב (דברים טז) כל זכורך וכיון דלא מיחייבא למיסק לא שייך בה זמן רגלים לבל תאחר או דלמא מיחייבא למיסק משום שמחה דכתיב (שם) ושמחת בחגך ואמר מר (פסחים ד' קט.) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם (ואכלת) ושמחת: בעלה משמחה. בבבל בבגדי צבעונין בא''י בבגדי פשתן המגוהצים הכי איתא בקדושין (ד' לד:):
ובתוספות שם ז"ל אשה בעלה משמחה. פי' בקונט' בבבל בבגדים [צבעונים] ובא''י בכלי פשתן המגוהצין כדאיתא בקדושין (ד' לד: ושם) וקשיא לר''ת דהני מילי בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר כדאמר בע''פ (פסחים ד' קט. ושם) ועוד אמרי' פ''ק דחגיגה (ד' ו. ושם) אמתני' דאיזה קטן כל שאינו יכול לאחוז בידו [של אביו] לעלות מירושלים להר הבית עד הכא מאן אתייה ומשני עד הכא מיחייבה אמיה בשמחה משמע שזקוקה לעלות משום שלמי שמחה ומפרש ר''ת בעלה משמחה שהחיוב על בעלה ולא עליה לפיכך לא קרינא בה ובאת שמה והא דקאמר בחגיגה דמיחייבה אמיה משום בעלה ולא משום היא ומיהו אשכחן בפסחים פ' אלו דברים (ד' עא.) אפי' בזמן שבהמ''ק קיים היכא דלא אפשר משמחה בכסות נקיה ויין ישן כגון היכא דחל יו''ט ראשון של חג להיות בשבת דבעינן זביחה בשעת שמחה:
וכן במסכת פסחים דף קט ע"א איתא בגמרא ת''ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנא' {דברים טז-יד} ושמחת בחגך במה משמחם ביין רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן אנשים בראוי להם ביין ונשים במאי תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר {דברים כז-ז} וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר {תהילים קד-טו} ויין ישמח לבב אנוש,
והנה בתוספות שם הקשו בד"ה שנאמר ושמחת אתה וביתך. תימה דהאי קרא גבי מעשר שני כתיב בפ' ראה ולא מייתי קרא דכתיב בפ' ראה גבי רגל ושמחת אתה ובנך ובתך וי''ל דיליף ממעשר דכתיב ביתו בהדיא: ועל פי הדיוק ברש"י כאן בחגיגה אפשר ליישב תימה זו, דעיקר הכוונה בגמרא בדין השמחה הוא שמחת אישה עם בעלה,
ולהמתקת הדברים נראה להוסיף דגם השמחה שלא בזמן הבית שהיא בבגדים צבעונין בבבל ובבגדי פשתן בארץ ישראל זה רק כשבעלה עמה, ובוודאי בזמן הבית לא ישלח לה בגדים צבעונין והוא עצמו יעלה לירושלים דזה אינה שמחה מספקת, דאשה מתקשטת לבעלה,
וכמה נאים הדברים דבבל גם הבעלים היו הולכים בבגדי צבעונים ע"כ משמח את אשתו בבגדים צבעונים כדאיתא במסכת שבת דף קמה ע"א מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שהן עניים מפני מה ת''ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני תורה וברש"י מועדים שבבבל שמחים. רגילים לשמוח במועדים יותר מא''י: מפני שהם עניים. וכל השנה אין להם שמחה במאכל ומשתה ואין להם מרגוע ממלאכה לפיכך במועדים כל שמחתם: מצויינין. מציינין עצמן בלבושים נאים: מצויינין. מקושטין: שאינן בני תורה. כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם מכבדים אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובים:
אבל בארץ ישראל היו לובשים התלמידי חכמים בגדי פשתן כדאיתא בשבת דף כ"ה ע"ב דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ע''ש מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות, וברש"י בסדינין המצוייצין. סדינים של פשתן ובהן ציצית של תכלת כלאים אלא שמותר מן התורה דדרשינן סמוכין לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (מנחות פ''ד לט.):
