טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: כזנב הלטאה – שממית בתים
"טמאות. מיכתב כתיבן? לא נצרכא אלא לכעדשה מן השרץ, דלא כתיבא. דתניא: בהם, יכול בכולן תלמוד לומר מהם. יכול במקצתן תלמוד לומר בהם, הא כיצד? עד שיגיע במקצתו שהוא ככולו. שיערו חכמים בכעדשה, שכן חומט תחלתו בכעדשה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: כזנב הלטאה" (חגיגה, יא ע"א).
פירוש: שנינו במשנה כי אף טֻמְאוֹת יש להן על מי שיסמוכו. ושואלים: הלא מִיכְתַּב כְּתִיבָן [כתובות הן] ואינם צריכות סמיכה! ומשיבים: לֹא נִצְרְכָא [נצרכה] אֶלָּא לְלמדנו על כַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ שהיא השיעור המצומצם לטומאת שרץ, דְּלָא כְּתִיבָא [שאינה כתובה]. דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בשרצים: "כל הנוגע בָּהֶם במותם יטמא" (ויקרא יא, לא), יָכוֹל בְּכוּלָּן שרק שרץ שלם מטמא, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וכל אשר יפול עליו מֵהֶם במותם יטמא" (ויקרא יא, לב), "מהם" משמע אפילו חלק מהם, אולם אם מהם, יָכוֹל אפילו בְּמִקְצָתָן בכל שהוא תַּלְמוּד לוֹמַר: "בָּהֶם" שכוונתו בהם, בשלימותם. הָא [הרי] כֵּיצַד אתה מיישב את הסתירה? עַד שֶׁיַּגִּיעַ (שיגע) בְּמִקְצָתוֹ שֶׁהוּא כְּכוּלּוֹ. כלומר, בשיעור חשוב. ושִׁיעֲרוּ חֲכָמִים שיעור זה בְּכַעֲדָשָׁה, שֶׁכֵּן חוֹמֶט שהוא הקטן בין השרצים הללו תְּחִלָּתוֹ (תחילת בריאתו) הוא בִּכְגודל עֲדָשָׁה. ר' יוֹסִי בְּר' יְהוּדָה אוֹמֵר: השיעור לענין זה הוא כִּזְנַב הַלְּטָאָה, שהוא מקצתו הנחשב ככולו. שהוא חלק מן הלטאה, ומפרכס אף לאחר שנקטע, ומתוך שיש לו חיות מסויימת בפני עצמו שייך להגדירו כ"מקצתו שהוא ככולו" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: שממית בתים שם באנגלית: Mediterranean House Gecko שם מדעי: Hemidactylus turcicus
נושא מרכזי: מה ניתן להסיק מתנועת זנב הלטאה?
בסוגיות קודמות למדנו שזנב הלטאה שימש כמדד (אמנם לא ראוי) להערכת גודל חלקו של אחד הכהנים בבשר ("הגיעני כזנב הלטאה") וכמודל להבנת משמעותו האמיתית של פירכוס (להלן). בסוגייתנו, על פי פירוש רש"י, אנו לומדים שלתופעת הפירכוס של זנב הלטאה יש גם השלכה הלכתית: "כזנב הלטאה - לפי שמפרכסת לאחר שנחתכה, והיינו מקצתו שהוא ככולו, שיש בו חיות". לדעת רבי יוסי ברבי יהודה הגודל המינימלי לטומאת שרץ הוא זנב הלטאה משום שגם הוא מציג כוח חיים עצמאי. מעניין להשוות את נימוק זה לסוגיה העוסקת בקביעת רגע המוות של עובר: "... למימרא דהוא מיית ברישא, והא הוה עובדא ופרכס תלתא פרכוסי? אמר מר בר רב אשי: מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכסת"(1) (בבא בתרא, קמב ע"ב). מפרש שם הרשב"ם: "ומשני מידי דהוה אזנב הלטאה - שמפרכסת אחר שחתכוה מן הלטאה ואין בה חיות". רש"י בחולין (כא ע"א) מפרש: "כזנב הלטאה שמפרכסת - כלומר דאע"פ שמפרכסת אין זה חיות שהרי זנב הלטאה חותך אותה לגמרי והיא מפרכסת חיתוך הזנב מפרכס". לגבי קביעת רגע המוות ברור שפירכוס איננו מהווה סימן חיים ואילו בסוגייתנו מפרש רש"י שזנב הלטאה נחשב כבעל חיות עצמאית.
על כורחנו עלינו להניח שקיימות רמות "חיים" שונות. הרמה בסיסית היא "חיי איבר" כלומר פעילות עצמאית של איבר מסויים, הנובעת מרפלקסים מקומיים, שדי בה כדי להעניק לו מעמד שרץ לעניין טומאה. רמה נוספת היא "חיי אורגניזם" כלומר פעילות המגדירה את האורגניזם כולו כיצור חי. פעילות זו נובעת ממערכת העצבים המרכזית כולה ופירכוס זנב לטאה עשוי להתרחש גם כשהיא איננה מתפקדת. מסיבה זו פירכוס זנב הלטאה איננו מעיד על חיים במשמעות האורגניזמית שלו.
שממית בתים צילם: ZooFari
הרחבה
הלטאה נזכרת רק פעם אחת במקרא ברשימת השרצים הטמאים: "וְהָאֲנָקָה וְהַכּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" (ויקרא, י"א ל'). בתרגום יונתן במקום מפורשת הלטאה כשממית: "ומינקת חיויא וכוחא ושממיתא וקיצונא וסלמנדרא". בתרגומים לועזיים שונים מתורגמת הלטאה Lacerta שממנו נגזר השם של משפחת הלטאיים. תמיכה בזיהוי המוצע ללטאה ניתן למצוא במשנה: "... וכן בהמה וחיה אינן מטמאין, עד שתצא נפשם. התזו ראשיהם, אף על פי שמפרכסין, טמאין, כגון זנב של הלטאה שהיא מפרכסת" (2) (אהלות, פ"א מ"ו). תכונה זו של השרת הזנב בשעת מצוקה מאפיין את רוב מיני הלטאיים וייתכן וההבדלים הקטנים שבין המינים לא היה בהם די על מנת לקבוע שמות נפרדים למינים השונים. גם רס"ג תרגם את הלטאה (ויקרא, יא ל') בשם כללי המתייחס למיני לטאות שונים (עט'איה).
בניגוד לזיהוי הכללי שהצגתי עד עתה הרי שאבן ג'נאח בספר השורשים (ערך "לטא") מזהה את ה"לטאה" כמין מסויים. בתרגום מערבית של רבי יהודה אבן תיבון נכתב: "ובלשון ערב עט'איה והיא על תולדת (3) השרץ הנקרא בערבי סאם אברץ וראיתי כפירוש מלות המשנה שהיא סאם אברץ". כאמור עט'איה הוא שם כללי ללטאות אך סאם אברץ הוא שם של מין אחד או קבוצה מצומצמת יותר. בלאו מציין במילונו שהלטאה המכונה סאם אברץ היא שממית החומות (4) (tarentola mauritanica). על פי אותה מסורת שכנראה הייתה מקובלת בספרד פירש גם הרמב"ם (בפיהמ"ש, אהלות, שם): "ולטאה הוא "אלסאם אברץ" וכו'". לדעת ז. עמר "אלסאם אברץ" היא שממית הבתים (5) ומשמעות השם היא "סם (רעל) המצורע". צבעה הוורוד וגופה המכוסה בגבשושיות הזכירו את פניו של מצורע ומכאן התפתחה אמונה עממית מוסלמית קדומה שנגיעה בשממית גורמת לצרעת. את מחלת הצרעת בבני אדם שלא נגעו במודע בשממיות ייחסו למעברן על פניהם בעת שישנו. נבחר בשממית הבתים כנציגת ה"לטאות" לא רק בגלל זיהוי זה אלא גם משום שהיא נפוצה יותר בבתים בהשוואה למיני לטאות אחרים וסביר להניח שבה השתמשו כמשל לבעל חיים משיר זנב.
יכולת הלטאות להשיר את זנבן מאפשר לנו להבין ביטוי נוסף המופיע בגמרא: "הנהו תלתא כהני, חד אמר להו הגיעני כפול, וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול" (פסחים ג' ע"ב). זנב הלטאה המנותק עשוי היה להוות מדד גודל מכמה סיבות: א. התופעה של ניתוק הזנב נפוצה יותר בהשוואה לאיברים אחרים. ב. הזנב המתפתל לאחר ניתוקו בלט לעין האדם וכך הפך לסמל. ג. זנב הלטאה המנותק בעל גודל קבוע, פחות או יותר, בניגוד לאיברים אחרים שאין להם נקודת ניתוק קבועה ולכן יש צורך לציין במפורש היכן נחתכו. ד. הביטוי "זנב לטאה" מדגיש היטב את אכזבת הכהן מגודל מנתו שהרי הזנב שנשר הוא רק חלק מתוך הזנב כולו שגם הוא איננו גדול.
בסוגייה בבבא בתרא (קמב ע"ב) מובא זנב הלטאה כדוגמה לכך שפירכוס איננו מהווה סימן לחיים. הלטאה משירה את זנבה כמנגנון להגנה מפני טורפים. הזנב המפרכס מושך את תשומת לב הטורף בעוד שהלטאה עצמה יכולה להתחמק. הפירכוס נובע מדחפים עצביים מקומיים שכמובן אינם קשורים למוח בעל החיים. כאשר העובר מפרכס וגופו שלם ניתן היה לחשוב בהו"א שמדובר באותות חיים הקשורים לפעילות המוח. זנב הלטאה המפרכס, גם לאחר ניתוקו, מהווה הוכחה לקיומם של אותות עצביים ממקורות אחרים שאינם המוח. פירכוס עשוי להיות פעילות רפלקס הנובעת מאותות המגיעים ממוח השדרה ולא מהמוח.
בחרתי בשממית הבתים לייצג את ה"לטאה" אך ורק משום שהיא נפוצה יותר בבתים בהשוואה למיני לטאות אחרות אך ייתכן וכוונת הגמרא לכל המינים משירי הזנב.
ביולוגיה
שממיות, חומטים, לטאות וכמה מיני סלמנדרות הנתפסים בזנבם מסוגלים להשיר חלק ממנו ועל ידי כך להשתחרר ולברוח. מנגנון זה נקרא אוטוטמיה (Autotomy) והוא קשור לאנטומיה והפיזיולוגיה של הזוחל ואיננו רק תוצאה של כוח המופעל על הזנב. הראיה לכך היא שבחלק מהמינים הזנב נושר גם כאשר הלטאה נתפסת באיבר שונה כמו למשל בגפים. הזנב המנותק ממשיך להתפתל ויוצר רושם מוטעה של מאבק מתמשך המסיח את דעת הטורף מטרפו הנמלט. בעל החיים שהשיר את זנבו עשוי לחדש אותו באופן חלקי במשך כמה שבועות. הזנב המחודש מכיל סחוס במקום עצם ועורו חסר צבע ושונה באופן ברור משאר הגוף. השרת הזנב מתאפשרת על ידי איזורי חולשה הנמצאים במרווחים קבועים לאורך החוליות מאחורי פי הטבעת. השרת הזנב מתבצעת בעיקרה על ידי כיווץ שרירים הגורמים לשבר בחוליה ולא על ידי ניתוק בין שתי חוליות. התהליך כמעט לא כרוך בדימום משום ששרירים סוגרים מתכווצים סביב עורק הזנב ובכך מונעים את איבוד הדם. בתקופה שבה לשממית אין זנב, שרידותה נפגעת, משום שאינה יכולה להשתחרר אם תפסו בזנבה. לזנב גם תפקיד ביציבותה בעת התנועה והטיפוס ומצויים בו מאגרי שומן.
(1) פירוש: לְמֵימְרָא [האם לומר] שברור שהוּא העובר מָיֵית בְּרֵישָׁא [מת תמיד בראשונה]? וְהָא הֲוָה עוּבְדָא [והרי היה עובר] שמתה אמו, וּפִרְכֵּס העובר תְּלָתָא פִּרְכּוּסֵי [שלושה פרכוסים] אחרי מות אמו! אָמַר מָר בַּר רַב אַשִׁי: זו אינה ראיה, מִידֵּי דַּהֲוָה [כמו שקורה] בזְנַב הַלְּטָאָה שֶׁמְּפַרְכֶּסֶת, שאין זה אומר שיש בה חיים, אלא הם תנועות של שרירים בלבד.
(2) משנה זו היא אחת מהמקורות לפסיקה סביב שאלת מעמדו של מוות מוחי ביחס לקביעת רגע המוות
(3) את המילה שאבן תיבון תרגם 'תולדת' אפשר לתרגם גם מבנה גוף או מראה חיצוני. תודה לד"ר חנוך גמליאל על תרגום המקור הערבי של אבן ג'נאח.
(4) השם העברי הוא על פי מ. דור, לקסיקון זואולוגי, עמ' 336.
(5) לזיהוי זה יש יתרון על פני זיהויו של בלאו משום ששממית החומות נפוצה בעיקר בחלק המערבי של אגן הים התיכון ולא מצויה באזורנו. בדומה לשממית הבתים גם שממית החומות נפוצה במגורי אדם ודומה מאד במבנה, בגוונים ובהתנהגות לשממית הבתים.
רשימת מקורות:
מ. דור, החי בימי המשנה המקרא והתלמוד (עמ' 165-166).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 192-193.
לעיון נוסף:
פורטל הדף היומי:
והעלה שממית על גבי המזבח
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
