סקר
איזו "בבא" הכי קשה?
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
קשים באותה המידה


 


השותפות הפלאית בקברי האבות / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

רצף האגדות על קברי אברהם ושרה, חוה ואדם, מבטא את ההשתקפות של צלם א-להים שבאדם בעולם המשותף לעליונים ולתחתונים


השבת אנו מתוודעים שוב לרזי סיפור הבריאה בתורה. אחד הפסוקים שתמיד מעורר תחושת פליאה הנו: "ויברא א-להים את האדם בצלמו, בצלם א-להים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (א, כו). הוטב מזלם של לומדי דף היומי שסוגיה שבה נמצאת אגדה מופלאה על אודות האדם שנברא בצלם נלמדת בשבת זו ולמחרתה, ביום ראשון.

רבי בנאה (חכם בבלי שעלה לארץ ישראל והקים בית מדרש בטבריה בתקופת עורך המשנה רבי יהודה הנשיא) הוה קא מציין (היה מסמן) מערתא (מערות קבורה).
כי מטא (כאשר הגיע) למערתא דאברהם אשכחיה (מצא) לאליעזר עבד אברהם דקא קמי בבא (שעמד לפני השער).
אמר (רבי בנאה) לו (לאליעזר): מאי קא עביד (מה עושה) אברהם?
אמר לו: גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה (שוכב בחיקה של שרה והיא בודקת את ראשו).
אמר לו: זיל אימא ליה בנאה קאי אבבא (לך אמור לו שבנאה נמצא בשער).
אמר לו: ליעול (כנס). מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא (ידוע יֵדע שאין יצר בעולם זה, ואין מה לחשוש מדבר מה לא צנוע).
עייל עיין ונפק (נכנס, הסתכל ויצא). כי מטא למערתא (כאשר הגיע למערה) דאדם הראשון יצתה בת קול ואמרה: נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל! (ענה רבי בנאה): בעינא לציוני מערתא (רוצה אני לסמן את המערה)! (באה התשובה) כמידת החיצונה (כמידת המערה החיצונה של אברהם) כך מדת הפנימית (של האדם הראשון)...
אמר רבי בנאה: נסתכלתי בשני עקיביו (של אדם הראשון) ודומים לשני גלגלי חמה.
הכול בפני שרה כקוף בפני אדם; שרה בפני חוה כקוף בפני אדם; חוה בפני אדם כקוף בפני אדם; אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם.
שופריה (יופיו) דרב כהנא מעין שופריה דרב; שופריה דרב מעין שופריה דרבי אבהו; שופריה דר' אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו; שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון.
ההוא אמגוש (אותו מכשף) דהוה חטיט שכבי (שהיה מחטט בקברים). כי מטא אמערתא דרב טובי בר מתנה תפשיה בדיקניה (רב טובי תפס את זקנו של המכשף). אתא (בא החכם) אביי (ידידו של המכשף). אמר לו (לרב טובי): במטותא מינך שבקיה (בבקשה ממך עזוב אותו). לשנה אחריתי (בשנה הבאה) הדר אתא (חזר ובא המכשף למערת הקבורה של רב טובי). תפשיה בדיקניה (שוב תפס אותו בזקנו). אתא אביי לא שבקיה עד דאייתי מספרא וגזיא לדיקניה (בא אביי, אבל הפעם לא עזב רבי טובי את זקנו של המכשף עד שהביא אביי מספריים וחתך את הזקן).

 

על פי המסופר, שני "החכמים" עסקו במקביל בעולם המתים, רבי בנאה בארץ ישראל והמכשף בבבל. שניהם היו מודעים לכך שיש חיים למתים – זאת על אף שעיסוקיהם שונים זה מזה באופן מובהק. רבי בנאה ביקש לתחום גבולות בין החיים לבין המתים כדי להזהיר עוברים ושבים מטומאת המת. על אף עוצמת הקיום של המתים, לגבי ילודי אישה שברכתם היא בחיבור שבין הנשמה והגוף, המוות מרחיק מברכת קיומם המהווה צינור בינם לבין בוראם. לעומתו, ה'אמגוש' הבבלי "מחטט" בקברים כדי להעביר מחידת קיומם המופלאה של המתים אל בני אנוש.

רבי בנאה מבין שהיחס בין העולמות הוא שבני האדם החיים חייבים בעבודה על פשר חייהם ועל תוכנם כהכנה והכשרה למציאות האחרת, המופלאה, ולשם כך הוא תוחם את גדרי ההיטהרות בעולם של גוף. המכשף האמין שהיחס בין העולמות הוא הפוך, שחיוניותם החידתית של המתים מהווה שורש מאגי לחיוניותם של החיים; הוא מבקש להביא את כוחות המסתורין של המתים אל החיים.

הגבולות שרבי בנאה תוחם בין המוות לבין החיים משקפים את תפיסתו לגבי חיוניותו של תיחום גבולות בתוך החיים עצמם, במיוחד בכל הקשור למימוש היצרים. גם ההקדמה לאגדה וגם האגדה עצמה מתמקדות ביצרים ובמיוחד, בסמוי ובגלוי, בהקשר המיני של הראייה בין איש ואישה.

מחד, כאשר ביקש רבי בנאה לסמן את גבולות קברי האבות ונכנס פנימה לחלל הקבר הוא מצא את אברהם רכון בחיקה של אשתו, שרה, כאשר היא עוסקת במה שבדרך כלל מתואר בתלמוד כבדיקת שיער לשם פליית כינים. התיאור הנו אינטימי ביותר, אך מדברי עבד אברהם העומד בשער אנו למדים שאין בהתקשרות זו מן היצר.

מאידך, גם בדיון ההלכתי הקודם לאגדה, דיון על שימוש של שניים בחצר משותפת, מובאת שמועה של רבי יוחנן בשם רבו, רבי בנאה: "בכול (בכל שימוש) שותפין (בחצר) מעכבין זה את זה, חוץ מן הכביסה (הנעשית בידי הנשים), שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה (לכבס בנהר, ברשות הרבים), 'ועוצם עיניו מראות רע' (ישעיה לג, טו)". בהמשך מובאות הלכות שרבי בנאה לימד את רבי יוחנן על אודות תלמידי חכמים החייבים, לעומת עמי הארץ, להנהיג אורח חיים של צניעות במלבוש, בריהוט הבית ובאכילה. לאחר הקביעה על אודות צניעותן של בנות ישראל, רבי בנאה קובע גבולות לשם המתקת יצרי הגוף. חסידותם של בנות ישראל ושל תלמידי החכמים הנה פרוזדור לעולם ההוא, שם איש שוכב בחיקה של אשתו כאשר תנועת האינטימיות וההאחדה משוחררת מכפייתיות יצרית המחפשת את מימוש האגו.


הדר אדם הראשון


מתוך ההקבלה בין סימון הגבולות שבין החיים והמתים לבין סימון גבולות בתוך יצרי החיים מפליגה האגדה לתיאור דמויות שונות המקרינות משהו מדיוקנו של האדם הראשון, מי שבעצמו מהווה על פי הנאמר באגדה "דיוקנו" של הבורא. מהו הקשר בין סימון קברי האבות של רבי בנאה וביקורו אצל אברהם ושרה לבין תיאורן של דמויות שהדרשן מקשר אותן לאדם הראשון, ודרכו לא-להים? פירושים שונים הוצעו לחלק הזה של האגדה, כולל קביעה של אחד מגדולי פרשני התלמוד, רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), שאין לגלות את הסודות העמוקים הטמונים בה. כדרכנו נציע לעניות דעתנו פירוש על בסיס הנאמר בהלכה ובאגדה בסוגיה.

פרק חזקת הבתים, אחד הפרקים המשפטיים–למדניים שבתלמוד, עוסק בתחום רחוק מאוד מדברי האגדה. הפרק מתמקד בהלכה הסבוכה על אודות תוקפה המשפטי של תפיסה בקרקע, שימוש לאורך שנים (המהווה "חזקה") ללא מחאה של אדם אחר, כראיה של בעלות מול ראיות משפטיות אחרות כמו עדים וחוזים כתובים. עיקר הדיון עוסק בתפיסת שדות ובתים. באופן חריג המשנה בדף נז מתייחסת לחצר של שותפים:

המעמיד בהמה בחצר, תנור, רחיים וכיריים, ומגדל תרנגולין ונותן זבלו בחצר – אינה חזקה (שהרי בני אדם רגילים לכך וחוסר המחאה של השותף אינו מוכיח שהוא מסכים שהחצר שייכת לבעל הבהמה או הזבל); אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה עשרה טפחים וכן לתנור וכן לכיריים, הכניס תרנגולין לתוך ביתו, ועשה מקום לזבלו עמוק שלושה, או גבוה שלושה (והשכן אינו מוחה לאורך זמן) – הרי זו חזקה.


האם קברם של אברהם ושרה מחד ואדם וחווה מנגד הנו חצר של שותפים – והרי האגדה מתייחסת במפורש לשני קברים כ"חיצוני" ו"פנימי"? האגדה יוצרת תמונה של שותפים נוספים. ייחודה של המשנה, ונקודת העוקץ ההלכתית שבה, היא בשאלת הזבל - ארעיותו הנה דבר מקובל בעיני השותף, אך העדר מחאתו מול קיבועו של הזבל מהווה ראיה של ויתור על בעלות.

והרי זוהי ממש נקודת העומק בהתייחסות הפלאית של שורש משותף כלשהו לדמות האדם בעל הגוף כדמותו וצלמו של בורא עולם, מי שאין לו גוף. בהקשר של השותפות הפלאית הנוצרת על ידי תיאור האדם כנברא בצלם א-להים, הרי גוף האדם הוא כמו אותו זבל המונח בחצר של שניים השותפים בזכות אותו "צלם א-להים". וכמו במשנה, היות שהזבל מונח שם רק באופן ארעי, עד מיתת האדם, אין השותף מוחה בכך. הבורא מקבל את המצב "הלא נוח" כמציאות המתחייבת מצורת הקיום של שותפו, האדם.


השתקפות של השתקפות


הנחת היסוד על אודות קיומה של שותפות זו מביאה את האגדה ליצור שרשרת של דיוקנאות נוספים, שרשרת שכמו ה"צלם" עצמו יוצרת יסוד משותף בהדרת פניהם של חכמים מוכרים בתלמוד עם הדרת אדם הראשון, שותפות אבל לא זהות ("מעין שופריה").

בנקודה זו מפליגה האגדה בעניין "צלם א-להים". נוצרת במדרש הקבלה בין זיקתם של הבורא, אדם ואברהם לבין זיקתם של החכמים לאדם הראשון. בכך מרומז שהזיהוי שהוגדר בין "מידת החיצונה" (קבר אברהם) לבין "מידת הפנימית" (קבר אדם הראשון) קיים גם ביחס שבין דיוקנאות החכמים לבין דיוקנו של אדם הראשון, וממילא לבורא עצמו. שני משפטי מפתח מחזקים הקבלה זו: "נסתכלת בדמות דיוקני (בפנים של אברהם הדומות לפני אדם הראשון), בדיוקני עצמה (בפנים של אדם הראשון) אל תסתכל", "נסתכלתי בשני עקביו (של אדם הראשון) ודומים לשני גלגלי חמה".

השמועה הראשונה של רבי בנאה בסוגיה הסתיימה בפסוק "עוצם עיניו מראות ברע", אך כעת ההסתכלות היא מבורכת; היא חושפת סודות עולם. זוהי אופיה של ראיית רבי בנאה במציאות הפלאית שבה נחשפת טהרת הצלם שבאדם; זוהי אופייה של הסתכלות שרה המתבוננת בבעלה במה שמגלם את יופיו של אדם הראשון, הדרת פניו, כיסא חכמתו. שרשרת הדמויות המחברת בין יופיו של רב כהנא לזה של יעקב אבינו ואדם הראשון מתמקדת באור הפנים, מקום שיקוף החיבור בין הנשמה לגוף, בין הרוח לחומר באדם. על כן נאסר על רבי בנאה להסתכל בהדרת פניו של אדם הראשון המשקף את עצם שורש הצלם הא-להי באדם. מאידך, תפס רבי טובי דווקא את זקנו של המכשף וביקש להורידו. ועוד – אם שני עקביו של אדם הראשון, האברים הרחוקים מהראש והעוסקים בהליכה על האדמה, מסנוורים מכוח השתקפות האור הא-להי העובר דרך חומר הגוף, איך ישרוד אדם אם יביט ישירות בדיוקנו, שם מתגלה ה"צלם" באופן ממשי?!

העולם כולו, כמו קבר האבות, הנו חצר גדולה שבה שוכנים שותפים. גם בצלם של הצלם של צלם א-להים ישנו משהו מן השורש, משהו שיש בו מן השותפות הפלאית. הקוף דומה לאדם רק באופן חיצוני, במהות השוני הוא מוחלט. ברובד פנימי לחלוטין האדם דומה לשכינה על אף השוני המוחלט שביניהם. אם כן, אחרון האדם יגלה בעצמו משהו משורש הקיום. במיוחד אור פניו יעיד על כך שגם גוף האדם המהווה קוף בפני השכינה, זבל השכן בחצר המלך, מסוגל להזמין הסתכלות והתבוננות לשם ראיית הא-להי.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר