מחלוקת – לכתחילה או בדיעבד? / הרב אריאל כהן

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

חגיגה ג ע"ב

הנטייה הראשונית ביחס למחלוקת היא לראותה כגורם מפלג ומחליש, וישנו רצון גדול להימנע ממנה. רבים אף רואים במחלוקת תוצאה של קטנות רוח, וכתקלה שיש לתקנה. ביטוי לכך ניתן למצוא בתוספתא (סנהדרין ז, א) "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן הרבו מחלוקות בישראל...".

אולם מהגמרא (חגיגה ג,ע"ב) עולה יחס אחר כלפי הופעת המחלוקת. הגמרא מביאה את דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה על הפסוק (קהלת יב, יא) "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" – "בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד – א-ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ,א) 'וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה', אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין...". העובדה שיש מחלוקת אינה תוצאה של חולשה אנושית שאינה יכולה להכיל את התורה הא-לקית, אלא "כולם נתנו מרועה אחד" - הקב"ה נתן את התורה דווקא באופן זה שיש מטמאים ומטהרים, מכשירים ופוסלים, אוסרים ומתירים.

מה משמעותה של נתינת התורה באופן של מחלוקות?

המהר"ל (באר הגולה עמ' כ') מבאר, שכמו שבעולם הטבע, בדבר אחד יש בו כמה בחינות וצדדים, ומציין כדוגמא את העץ שיש בו כמה יסודות (מים ואוויר וכדומה), כך גם בדיני התורה יש בחינות שונות – "אין דבר אחד טמא לגמרי שלא יהיה בו צד טהרה, ויש בו צד טומאה גם כן..."(שם), וכל חכם שאומר את סברתו הוא בעצם משקף בחינה אמתית ונכונה שקיימת בעניין זה. ולכן הגמרא (חגיגה שם) השתמשה בביטוי 'אדון כל המעשים' – שכמו ש'עולם המעשים' – העולם הגשמי, מורכב מיסודות שונים שלעיתים הם הפוכים, כמו אש ומים, אך עדיין ברור שהקדוש ברוך ברא את שניהם, כך גם הדעות השונות הם מה' יתברך. אמנם מדגיש המהר"ל (שם) שלעניין קביעת הלכה למעשה, צריך לבדוק איזו בחינה היא יותר עיקרית וכמו בעולם הטבע, אף שדבר מורכב כאמור מכמה יסודות, עדיין יש היררכיה ביניהם. כך שפסיקת הלכה כדעה מסוימת, אינה שוללת את ערכה ומקומה של הדעה החולקת, אלא משקפת את היחס הראוי ביניהם ביחס להנהגה המעשית המתאימה למקרה הספציפי הנידון.

הגמרא מתארת שכשנאמרה דרשה זו של רבי אלעזר בן עזריה בפני רבי יהושע בפקיעין, אמר רבי יהושע "אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו...". ההורים הם מביאים את הילדים לעולם, והם גם האחראים ליצור את האיזונים בין הרצונות השונים של האחים, שלעיתים יש התנגשות ביניהם, ועליהם האחריות להכריע בין עיקר לטפל. להורה יש הערכה לכל ילד, ורצון שהוא יממש את משאלותיו ויבטא את כישרונותיו, והוא אינו מבטל חלילה את דעתו ורצונו של אחד מילדיו. אך מאידך, עליו לאזן בין השיקולים השונים ולהכריע את ההכרעה הנכונה והמתאימה. רבי אלעזר בן עזריה מבין את התפיסה הזו, לא רק במעגל האישי המשפחתי, אלא גם במישור הלאומי והתורני, ומנסה להנחילה לאחרים בדרשותיו. ומצאנו שאינו רק 'נאה דורש' אלא גם מקיים זאת, וכדבריו במשנה (ברכות פ"א מ"ה) "...אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא...". רבי אלעזר אינו מבטל את דעתו, אך מבין שכרגע יש דעות שונות, ויגיע זמן ומקום שגם היא תתממש בפועל, כיוון שלדעה זו ישנו יסוד ו'מרועה אחד נתנה'.

בכך מובן מדוע אחרי המחלוקת הגדולה בין רבן גמליאל לרבי יהושע (ברכות כ"ז ע"ב), שבה היה ניסיון להגיע להכרעה חדה – האם תפילת ערבית היא רשות או חובה, ולבטל לחלוטין את השיטה האחרת, באופן שלא הוזכרה כלל בבית המדרש, וכדברי רבן גמליאל (שם) "כלום יש אדם שחולק בדבר זה?...", נבחר דווקא רבי אלעזר בן עזריה, אף שהיה צעיר בשנים לכהן בנשיאות, ולשקם את בית המדרש לאחר המחלוקת הגדולה, כיוון שבאישיותו ידע לתת את המקום לדעות השונות, ולהוות הגורם שמאחד ומגשר בין הצדדים השונים.

סיכום:
אנו נוטים לראות במחלוקת תופעה שאינה רצויה ואינה ראויה, וכנובעת מחולשת האדם וחוסר השגתו. אך מהגמרא (חגיגה ג, ע"ב) עולה שהתורה נתנה באופן של מחלוקות - "בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין...תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד". המהר"ל (באר הגולה עמ' כ') מבאר, שכמו בעולם הגשמי שלכל דבר יש כמה בחינות וצדדים, אך עדיין יש מדרג של עיקר וטפל, כך גם בדיני התורה ישנם היבטים שונים. והכרעת ההלכה מבטאת את ההיררכיה בין המרכיבים השונים, לפי הזמן והמקום הספציפיים, אך אין היא מבטלת את הדעה האחרת.