לא אמרו שלוש שנים אלא כדי שיהא באספמיא... / יעקב מאיר

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

בתחילת הפרק דנו בשאלה כמה זמן יכול אדם לגור בבית שלא היה שלו עד שתיווצר חזקה על הבית? שלוש שנים, ענתה הגמרא, אך סייגה את קביעתה זו בכמה הסתייגויות. אחת מהן היא שאם יבוא בעל הבית וימחה בפני הדייר על שהוא גר בביתו - החזקה בטלה. הנחת העבודה של הגמרא היתה שאם השהות של הדייר בבית איננה חוקית הרי שבעל הבית ימחה על כך, ואם הוא לא מחה על כך – סימן שהשהות חוקית.

על כך שואלת הגמרא במשנתנו – ומה אם בעל הבית איננו נמצא באותה המדינה? לכן מחלקת הגמרא (לח.) 'שלוש ארצות לחזקה – יהודה ועבר הירדן והגליל.' אם היה בעל הבית באותה הארץ בה נמצא ביתו - עליו למחות ואם לא מחה הפסיד. אך אם היה בארץ אחרת איננו חייב למחות.

'אמר רבי יהודה לא אמרו שלוש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה, ילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת'. רבי יהודה חולק – בודאי שבעל הבית חייב למחות, הרי בדיוק לשם כך נתנה התורה זמן ארוך כל כך של שלוש שנים, כדי שגם אם אדם יהיה במקום הרחוק ביותר – אספמיא, היא ספרד, קצהו של העולם הידוע – יוכל לבוא ולמחות בתוך הזמן הנקוב, קל וחומר אם היה במדינה הסמוכה, מהלך כמה ימים.

אך מה קורה אם בעל הבית נמצא באזור? תוך כמה זמן מרגע הפלישה עליו למחות? התוספתא מביאה את הבבא הבאה: 'אמר רבי יהודה, לא אמרו שלוש שנים אלא כדי שיהא באספמיא. אם היה עמו במדינה, כיוון שאכלה שנה אחת הרי זו חזקה' (פ"ב ה"א). אם אכן היו הבעלים באספמיא – תחול החזקה אחרי שלוש שנים, אך אם היו קרובים יותר ולא מחו, תחול החזקה בתוך שנה אחת. הבבלי קיצוני עוד יותר במסקנתו – אם החזיק הפולש בבית בפניו של בעל הבית ובעל הבית לא מחה – הבית נעשה שייך לפולש מיד (מ"א.).

מתי קם אדם ומוחה? הווה אומר – כאשר נעשה לו עוול. אך בין ההתוודעות למעשה העוול לבין המחאה עובר זמן. בזמן הזה מבשיל הכעס, מבשילה הכרת העוול ומידת הצדק קמה. כמה זמן לוקח לתהליך הזה לקרות? לשיטת הבבלי – מיד. המחאה היא הביטוי המיידי של ההתוודעות לעוול. אם ישנו פער של זמן כנראה שישנו מרחק גיאוגרפי שמפריד בין המוחה לבין הפולש. לעומת הבבלי נותנת השיטה המוצגת בתוספתא מקום גם להליך הרגשי העובר על האדם. המחאה איננה תמיד תנועת נפש טבעית, ישנם אנשים שזקוקים לזמן עד שתבשיל בם המחאה. אדם רואה מישהו זר נכנס לתוך ביתו, בהתחלה הדבר מציק לו, אך הוא איננו אומר דבר. לאט לאט הוא מבין שהדייר בא להשתקע, הוא עוד שותק אך כעסו גובר וגובר עד שהוא מגיע לנקודה בה הוא לא יכול יותר לשתוק ואז הוא קם ואומר 'לא'. הבבלי רואה את המחאה כביטוי משפטי, ועל כן עליה להיות מיידית. אך השיטה המובאת בתוספתא נותנת מקום ל'פתיל ההשהיה' השונה שאצל כל אדם, נותנת מקום לכעס להבשיל. אולי כאן טמון שורש המחלוקת בפירושים השונים לדעת ר' יהודה.