הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרבים - תמיד?; "יחידאה היא"
מועד קטן כ ע"א
תנו רבנן: שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה? קרובה - בתוך שלשים, רחוקה - לאחר שלשים, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה - נוהגת שבעה ושלשים.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין - הלכה כרבים, חוץ מזו,
שאף על פי שרבי עקיבא מקיל וחכמים מחמירין - הלכה כרבי עקיבא. דאמר שמואל: הלכה כדברי המקיל באבל.
רב חנינא אתיא ליה שמועה דאבוה מבי חוזאי, אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. רב נתן בר אמי אתא ליה שמועה דאימיה מבי חוזאי, אתא לקמיה דרבא. אמר ליה: הרי אמרו: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד.
איתיביה: במה דברים אמורים - בחמשה מתי מצוה, אבל על אביו ועל אמו - שבעה ושלשים!
אמר ליה: יחידאה היא, ולא סבירא לן כוותיה. דתניא: מעשה ומת אביו של רבי צדוק בגינזק, והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו, ואמרו: נהוג שבעה ושלשים.
מבנה הסוגיה:
1.
תנו רבנן: שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה? קרובה - בתוך שלשים, רחוקה - לאחר שלשים, דברי רבי עקיבא.
וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה - נוהגת שבעה ושלשים.
מחלוקת בין רבי עקיבא - שבשמועה רחוקה נוהגת אבלות רק יום אחד לחכמים שסוברים שנוהגת רגיל גם "שבעה" וגם "שלושים" - מיום השמיעה.
2.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין - הלכה כרבים,
בפשטות הלכה צריכה להיות כחכמים נגד רבי עקיבא שהוא דעת "יחיד". רבי יוחנן מוסיף מפני שדעת חכמים היא לחומרא.
וקשה, שהרי הכלל שיחיד ורבים הלכה כרבים הוא גם לחומרא וגם לקולא. אומרים הפרשנים [ראה "מתיבתא", הערה לג, בשם הריטב"א] שכאשר מסתברת דעת היחיד הרי שיתכן שהלכה כמותו גם נגד רבים. ולכן בא רבי יוחנן להדגיש שאם הרבים מחמירים הרי שתמיד הלכה כרבים נגד יחיד אפילו אם היחיד - מסתבר טעמו!
אלא שקצת קשה, לפי איזה כלל נקבע מהי הדעה שהיא יותר "מסתבר טעמיה"! כאן משמע שדעת רבי עקיבא יותר מסתברת, ולא ברור מדוע? אולי זוהי כוונת רבי יוחנן, שדעת רבי עקיבא יותר מסתברת אבל מכיון שחכמים מחמירים הרי שהלכה צריכה להיות כמותם.
2.1
מכאן נלמד שהכלל של "מסתבר טעמיה" הוא כלל "חזק" שגובר אפילו על הכלל [מן התורה?] של "יחיד ורבים הלכה כרבים".
3.
רבי יוחנן ממשיך:
חוץ מזו,
שאף על פי שרבי עקיבא מקיל וחכמים מחמירין - הלכה כרבי עקיבא.
הוא מביא כלל "חזק" יותר:
דאמר שמואל: הלכה כדברי המקיל באבל.
4.
יוצא שדירוג הכללים עד כה הוא כך:
4.1
הלכה כמי שמסתבר טעמו - לחומרא - אפילו נגד רבים. בפשטות ה"חומרא" הוא תנאי נוסף ל"מסתבר טעמו", ולא שמסתבר טעמו בגלל שפוסק לחומרא!
4.2
אם הרבים פוסקים לחומרא הרי שהלכה כרבים נגד היחיד אפילו שטעמו של היחיד יותר מסתבר.
4.3
הכלל של שמואל "חזק" מכל הכללים: "הלכה כדברי המיקל באבל", גם אם אותה הלכה היא דעת יחיד, וגם אם היא לא מוגדרת ככזאת ש"מסתבר טעמיה"!
5.
דעת תוס':
תוספות מסכת מועד קטן דף כ עמוד א:
כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין - והוא הדין יחיד מחמיר ורבים מקילין הלכה כרבים
תוס' לא מתייחס כלל לעניין של "מסתבר טעמיה" - לא כריטב"א.
הוא סובר שתמיד הלכה כרבים אפילו לקולא.
5.1
ומשום דהכא איירי ביחיד מקיל נקיט הכי
הניסוח בסוגייתנו איננו מדוייק!
5.2
וכל מקום לאו דוקא דבהרבה מקומות פוסק כדברי היחיד והיכא דאתמר אתמר
הכלל הוא שניתן לפסוק גם כיחיד נגד רבים. הוא לא מסביר אם מדובר בתנא שפוסק כיחיד או גם שאמורא רשאי לפסוק כיחיד.
5.3
הוא מוכיח מדין בעירוב:
ועוד דבעירוב אומר הלכה כדברי המקיל אפי' לגבי רבים
וקשה , שהרי הכלל בעירוב דומה לכלל בסוגייתנו לגבי אבל שהלכה כמיקל. שני כללים אלה גוברים על כל שאר הכללים.
5.4
מיהו התם היינו ריב"ל ולא רבי יוחנן פר' מי שהוציאוהו (עירובין מו.).
אולי הוא מתכוון שיש בזה מחלוקת בין ריב"ל לרבי יוחנן.
6.
רב חנינא אתיא ליה שמועה דאבוה מבי חוזאי, אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. רב נתן בר אמי אתא ליה שמועה דאימיה מבי חוזאי, אתא לקמיה דרבא. אמר ליה: הרי אמרו: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד.
רב חסדא ורבא פסקו הלכה למעשה כרבי עקיבא.
7.
הגמרא מקשה:
איתיביה: במה דברים אמורים - בחמשה מתי מצוה, אבל על אביו ועל אמו - שבעה ושלשים!
משמע מהברייתא, שעל אביו ואמו גם נוהגים שבעה ושלושים, גם בשמועה רחוקה, ולא כרבי עקיבא שלא מבדיל בין 5 הקרובים לאביו ואמו.
8.
עונה הגמרא:
אמר ליה: יחידאה היא, ולא סבירא לן כוותיה.
רבא עונה שאותה ברייתא היא כדעת "יחיד" - וראה בהמשך מיהו ה"יחיד" - ואין הלכה כמותה. וקשה, הרי זוהי דעת חכמים בסוגייתנו והם הרי דעת רבים. אולי זוהי הערת תוס':
תוספות מסכת מועד קטן דף כ עמוד א:
יחידאה היא - ואף על גב דלעיל נקיט וחכ"א [=וחכמים אומרים].
8.1
הגמרא מביאה את הברייתא שמובאת בה דעת יחיד, שגם בשמועה רחוקה נוהגים שבעה ושלושים [כמו דעת חכמים בסוגייתנו]:
דתניא: מעשה ומת אביו של רבי צדוק בגינזק, והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו, ואמרו: נהוג שבעה ושלשים.
כלומר, הברייתא בסעיף 7 לעיל סוברת כאלישע בן אבויה. ראה בפרשנים, ב"מתיבתא", הערה לו, מדוע אלישע בן אבויה נחשב "יחיד" למרות שהיו עימו "זקנים"!
