סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"אם תמצי לומר"

מועד קטן יג ע"א


בעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: כוון מלאכתו במועד ומת, מהו שיקנסו בניו אחריו? 
אם תימצי לומר צרם אזן בכור קנסו בנו אחריו - משום דאיסורא דאורייתא. 
ואם תמצי לומר: מכר עבדו לנכרי ומת קנסו בנו אחריו - משום דכל יומא מפקע ליה ממצות, 
הכא מאי? גברא קניס רבנן - והא ליתיה, או דלמא: ממונא קניס רבנן, והא איתיה! - 
אמר ליה: תניתוה, שדה שנתקווצה בשביעית - תזרע למוצאי שביעית, נטייבה או נדיירה - לא תזרע למוצאי שביעית. ואמר רבי יוסי בר חנינא: נקטינן, הטיבה ומת - בנו זורעה. אלמא: לדידיה - קנסו רבנן, לבריה - לא קנסו רבנן. הכא נמי: לדידיה - קנסו רבנן, לבריה - לא קנסו רבנן. 
אמר אביי: נקטינן, טימא טהרותיו ומת - לא קנסו בנו אחריו. מאי טעמא - היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. לדידיה - קנסו רבנן, לבריה - לא קנסו רבנן. 

מבנה הסוגיה:

1.
הבעיה שמציג רבי ירמיה:

בעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: כוון מלאכתו במועד ומת, מהו שיקנסו בניו אחריו?

אם אדם יכול היה לעשות מלאכה לפני חול המועד אבל המתין ועשאה דווקא בחול המועד האם אסור לו להינות ממלאכה זו. והשאלה היא במקרה שהוא מת, האם בנו רשאי להינות מאותה מלאכה או לא.

2.

הגמרא מנסה ללמוד מדינים שונים:

אם תימצי לומר צרם אזן בכור קנסו בנו אחריו - משום דאיסורא דאורייתא.

נסיון ראשון ללמוד מדין בכור שאם הכהן גרם לבהמה מום כדי שיוכל לאכלה [כי נפסל להקרבה] ושם הדין הוא שקנסו גם את בנו של הכהן שלא יוכל לאכול את הבהמה.

אומרת הגמרא, ששם מדובר בדין "דאורייתא" ואילו בסוגייתנו [בשאלה של רבי ירמיה] מדובר בדין דרבנן ולכן אולי בסוגייתנו לא קנסו.

3.

ואם תמצי לומר: מכר עבדו לנכרי ומת קנסו בנו אחריו - משום דכל יומא מפקע ליה ממצות,
הכא מאי? גברא קניס רבנן - והא ליתיה, או דלמא: ממונא קניס רבנן, והא איתיה! -

הגמרא מנסה ללמוד מדין של מכירת עבד והיא דוחה את הקשר לסוגייתנו.

4.

אמר ליה: תניתוה, שדה שנתקווצה בשביעית - תזרע למוצאי שביעית, נטייבה או נדיירה - לא תזרע למוצאי שביעית. ואמר רבי יוסי בר חנינא: נקטינן, הטיבה ומת - בנו זורעה. אלמא: לדידיה - קנסו רבנן, לבריה - לא קנסו רבנן. הכא נמי: לדידיה - קנסו רבנן, לבריה - לא קנסו רבנן.

מסקנת הגמרא על סמך דין במסכת שביעית שלא קנסו את הבן.

5.

אמר אביי: נקטינן, טימא טהרותיו ומת - לא קנסו בנו אחריו. מאי טעמא - היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. לדידיה - קנסו רבנן, לבריה - לא קנסו רבנן.

אביי מביא מקרה נוסף שבו לא קנסו את הבן!

6.

רמב"ם הלכות יום טוב פרק ז הלכה ד:

ואסור לאדם שיתכוין ויאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן ויניחם כדי לעשותן במועד מפני שהוא פנוי,
וכל המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל, ואם כיון מלאכתו ומת ד אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדין אותה ממנו, ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד.

הרמב"ם פוסק כמשתמע מסוגייתנו שלא קנסו את הבן.

7.

לחם משנה הלכות יום טוב פרק ז הלכה ד:

[ד] ... ובגמרא מי שהפך (דף י"ב ב) שאלו כיון מלאכתו במועד וכו' את"ל צרם אזן בכור קנסו וכו' את"ל מכר עבדו לעכו"ם וכו'. ובפ' פסולי המוקדשין (דף ל"ד ב)
אסיקו בגמרא בבכור דלא קנסו לבנו
ודמכר עבדו לעכו"ם אסיקו בפרק השולח (דף מ"ד ב) דלא קנסו
וא"כ היה נראה קשה לשיטת רבינו ז"ל דס"ל דכל את"ל פשיטותא הוא כמו שנראה מדברי ה"ה ז"ל פרק י"ב מהלכות מכירה
אלא דשאני הכא דהגמ' גלי לן בהפך
היכא דלא גלי לן ודאי פשיטותא כיון שהגמרא תפס הצד האחד באחד מאלו:

הוא מעלה שאלה מעניינת ו"צדדית" [בהקשר לסוגייתנו]. בכל המקרים שמהם הגמרא מנסה ללמוד מה התשובה לשאלת רבי ירמיה הגמרא הניחה מה הדין בכל אחד מהמקרים, והסבירה מדוע הדין יהיה שונה בסוגייתנו.

פעמיים הניחה הגמרא שבאותם שני מקרים כן קנסו את הבן. מקשה ה"לחם משנה", מכיוון שהגמרא הניחה מה הדין באותם מקרים וניסחה זאת בלשון "אם תימצי לומר", הרי שלפי כללי הרמב"ם הוא היה צריך לפסוק שם - באותם מקרים - שכן קנסו את הבן, ובאמת גם שם - באותם שני מקרים - הרמב"ם פסק - כמו שפסק גם בסוגייתנו - שלא קנסו על הבן !!!

7.1

והוא עונה: אמנם הכלל של הרמב"ם הוא לפסוק תמיד לפי ההנחה שמובאת בגמרא אחרי הביטוי "אם תמצי לומר", אלא שכלל זה נכון רק כשאין מקור אחר להכרעת הדין, ואילו בשני המקרים שמובאים בסוגייתנו יש הכרעה מפורשת בסוגיות אחרות [מסכת בכורות דף לד ומסכת גיטין דף מד] שכן קנסו בהם את הבן!

7.2

נראה לי שיש ללמוד מדבריו עיקרון חשוב שמתאים להרבה מקרים דומים שקשורים לכללי הכרעה בש"ס.
יש לומר שאת הביטויים שמלמדים על הכרעה [כדוגמת הביטוי "אם תמצי לומר" - בסוגייתנו] כתב "עורך הגמרא". אבל לא מדובר ב"עורך הגמרא" הסופי [שיהיה מי שיהיה מתקופת רבינא ורב אשי ואחריהם], אלא ב"עורך הגמרא" שהיה למעשה "עורך הסוגיה" הנקודתית בסוגייתנו [עורך זה קדם הרבה לעורך הסופי].
אבל ההלכה בסופו של דבר מוכרעת לפי "עורך הגמרא" שהיה "עורך הש"ס" שערך את כל הש"ס, והוא אמנם השאיר את לשון עורך הסוגיה על מקומה אבל הוא עצמו הכריע כמשתמע אולי מסוגיות אחרות!!!
כלומר, "עריכת הגמרא" [כולה] נערכה בשלבים.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר