יהא רעוא דתיטום בשיראי
מגילה כז ע"ב
"רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה דרב, אמר ליה: מאי האי? - אמר ליה: לא הוה לי קידושא, ומשכנתיה להמיינאי, ואתאי ביה קידושא. אמר ליה: יהא רעוא דתיטום בשיראי. כי איכלל רבה בריה, רב הונא איניש גוצא הוה, גנא אפוריא, אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה, עד דאיטום בשיראי. שמע רב ואיקפד, אמר: מאי טעמא לא אמרת לי כי ברכתיך וכן למר?".
קשה, מה ראה רב לגעור ברב הונא רק לאחר שנתקיימה הברכה. רש"י תירץ: "שמא היה עת רצון, ותתקיים אף בי". אך קשה שאילו אכן היה עונהו וכן למר, היתה זו ברכת התלמיד ולא ברכת הרב, ורב הוא אשר אמר רב יהודה משמו בכמה מקומות שקללת חכם אפילו בחנם היא באה, הרי שיש חשיבות רבה לזהות המברך או המקלל. ועוד שרגע עת הרצון לברכה או לקללה עשוי לחלוף ברגע, כדברי הגמרא במסכתות ברכות דף ז ע"א; סנהדרין דף קה ע"ב; ועבודה זרה דף ד ע"ב.
עוד קשה, וכי מה רווח היה לרב הונא בכך שכיסוהו במשי שלא בדרך כבוד? ויותר קשה הכיצד נתקנא רב ונצטער שלא נתקיימה בו ברכה זו. וכתב בהגהות הב"ח: "אע"פ דלא היה שום ריוח לרב הונא בהא דהוו שדיין מנייהו עליה, אפילו הכי איקפד רב דשמא היה עת רצון ובדידיה הוה הדבר חלה ומתקיים דהיה מגיע לעושר גדול". אך היא גופא קשיא, למה לא נתקיימה הברכה ברב הונא כיאות, ולמה שברב תתקיים יותר?
אלא יש לפרש שרב הונא לא נענה לברך את רב דוקא משום שלא החשיב מספיק ברכה זו, ומשום כך לא נתקיימה בו בשלמות אלא רק מילולית, והוא לא העשיר. ובדיוק על זילזול זה הקפיד רב, לאחר שראה את תוצאתו.
