הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ולימא הלכה כ..."
מגילה לא ע"ב-לב ע"א
...
בשני ובחמישי, בשבת במנחה - קורין כסדרן, ואין עולים להם מן החשבון, שנאמר: +ויקרא כ"ג+ וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל, - מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.
...
תנו רבנן: מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה, במנחה - שם קורין בשני, בשני - שם קורין בחמישי, בחמישי - שם קורין לשבת הבאה, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: מקום שמפסיקין בשבת שחרית - שם קורין במנחה, ובשני ובחמישי ולשבת הבאה.
אמר רבי זירא: הלכה, מקום שמפסיקין בשבת שחרית - שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה. - ולימא: הלכה כרבי יהודה!
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לב עמוד א
משום דאפכי להו.
תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: פותח ורואה ומברך וקורא.
מאי טעמא דרבי מאיר - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן - כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, הכא נמי - כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה.
ורבי יהודה: תרגום איכא למיטעי, ברכות - ליכא למיטעי.
אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלכה, פותח ורואה ומברך וקורא. -
ולימא הלכה כרבי יהודה! - משום דאפכי להו. אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלוחות והבימות אין בהן משום קדושה.
------------
מסכת מגילה דף לא
-------------
1. "סימן"
בגמרא:
גמרא. תנו רבנן: בפסח קורין בפרשת מועדות, ומפטירין בפסח +יהושע ה'+ גלגל. והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא קמא בפסח גלגל, ולמחר - בפסח יאשיהו. ושאר ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של פסח. מאי היא?
אמר רב פפא: מאפ"ו סימן.
מובא בשם רבי דוד פארדו שמשמעות "מאפ"ו" [מלבד ראשי התיבות בו - כפי הפשט] היא, שבימי חול המועד מותר להכין "מאפה" [=לבשל אוכל] מיום אחד ליום אחר שלא כביום טוב הראשון!
------------
2. "ולימא הלכה כ..."
בגמרא:
במשנה
...
בשני ובחמישי, בשבת במנחה - קורין כסדרן, ואין עולים להם מן החשבון, שנאמר: +ויקרא כ"ג+ וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל, - מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.
...
תנו רבנן: מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה, במנחה - שם קורין בשני, בשני - שם קורין בחמישי, בחמישי - שם קורין לשבת הבאה, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: מקום שמפסיקין בשבת שחרית - שם קורין במנחה, ובשני ובחמישי ולשבת הבאה.
אמר רבי זירא: הלכה, מקום שמפסיקין בשבת שחרית - שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה. - ולימא: הלכה כרבי יהודה!
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לב עמוד א
משום דאפכי להו.
תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: פותח ורואה ומברך וקורא.
מאי טעמא דרבי מאיר - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן - כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, הכא נמי - כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה.
ורבי יהודה: תרגום איכא למיטעי, ברכות - ליכא למיטעי.
אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלכה, פותח ורואה ומברך וקורא. -
ולימא הלכה כרבי יהודה! - משום דאפכי להו. אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלוחות והבימות אין בהן משום קדושה.
מבנה הסוגיה:
1.
... בשני ובחמישי, בשבת במנחה - קורין כסדרן, ואין עולים להם מן החשבון, שנאמר: +ויקרא כ"ג+ וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל, - מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.
המשנה פותחת ב"שני" למרות שמתחילים לקרוא בפרשה הבאה כבר מ"מנחה" של השבת הקודמת. אלא, שהתקנה של "שני" ו"חמישי" קדמה כבר ממשה רבנו.
1.1
הביטוי "ואין עולין להם מן החשבון" מלמד שבשבת הבאה מתחילים מתחילת הפרשה ולא ממשיכים היכן שסיימו ביום חמישי שלפניה.
ואילו הביטוי "קורין כסדרן" יכול להתפרש כאחת משתי הדיעות בברייתא שמובאת בהמשך.
2.
מובאת ברייתא:
... תנו רבנן: מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה, במנחה - שם קורין בשני, בשני - שם קורין בחמישי, בחמישי - שם קורין לשבת הבאה, דברי רבי מאיר.
לפי רבי מאיר בשבת במנחה קורין מתחילת הפרשה החדשה [שיקראו בשבת הבאה], וביום שני יקראו ממקום שסיימו בשבת במנחה, וביום חמישי יתחילו ממקום שסיימו ביום שני, ובשבת הבאה בשחרית יתחילו ממקום שסיימו ביום חמישי. זאת אומרת, שבשבת הבאה לא מתחילים מתחילת הפרשה!
2.1
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה אומר: מקום שמפסיקין בשבת שחרית - שם קורין במנחה, ובשני ובחמישי ולשבת הבאה.
רבי יהודה סובר שבכל קריאה - בשבת במנחה, ביום שני וביום חמישי קוראים את אותו קטע ובשבת בשחרית אחר כך קוראים את כל הפרשה של אותה שבת [כנהוג היום].
3.
פסק הלכה:
אמר רבי זירא: הלכה, מקום שמפסיקין בשבת שחרית - שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה. -
רבי זירא פוסק כרבי יהודה בברייתא, והוא מצטט במפורש את דינו של רבי יהודה.
3.1
הכלל הוא שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר [גם במשנה וגם בברייתא - כך בפשטות], אם כך מדוע רבי זירא צריך לפסוק במפורש כדברי רבי יהודה [בהנחה שרבי זירא הכיר את הכלל שבמסכת עירובין דף מו].
3.2
לכאורה ניתן היה לומר שרבי זירא לא הכיר את דברי התנאים עצמם והכיר רק את הנושא שדנו בו, ולכן הוא הכריע לפי הבנתו!
3.3
הפרשנים דנים בשאלה מדוע הגמרא לא מעירה על משנתנו - שהיא "סתם משנה" - שבפשטות היא נראית כדעת רבי יהודה.
ראה ב"מתיבתא", הערה א [בדף לב עמוד א], שמעירים שיתכן שהמשנה היא דעה שלישית נוספת לשתי הדעות שבברייתא, שמצד אחד בכל יום ממשיכים מהמקום שפסק ביום הקודם שקראו בתורה, אבל בשבת בכל מקרה מתחילים לקרוא מתחילת פרשת השבוע ולא רק מסוף המקום שסיימו לקרוא ביום חמישי.
4.
ולימא: הלכה כרבי יהודה!
הגמרא מקשה: מדוע רבי זירא מצטט במפורש את תוכן ההלכה ולא מסתפק [קצר יותר] בניסוח של "הלכה כרבי יהודה".
מהגמרא משמע שהיא לא מקבלת את ההסבר לעיל בסעיף 3.2
5.
הגמרא מיישבת:
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לב עמוד א
משום דאפכי להו.
רבי זירא ידע שיש מסורת נוספת ששמות החכמים בברייתא הם "הפוכים", לכן, לא מספיק היה לומר "הלכה כרבי יהודה" כי לא היה לו ברור בוודאות מה אמר רבי יהודה. מתאים קצת לדברינו בסעיף 3.2
5.1
אלא שיש להעיר: האם רבי זירא בא לאמת את המסורת - של הברייתא - כבסוגייתנו, וממילא רבי זירא פוסק כרבי יהודה נגד רבי מאיר - ולפי הכלל שהבאנו בסעיף 3.1
או אולי רבי זירא באמת פסק בסוגיה כפי הבנתו בתוכן הדברים בלי קשר מה אמר רבי יהודה ומה אמר רבי מאיר [כי באמת הוא לא ידע איזו מסורת נכונה יותר!]
6.
בסוגיה הבאה יש לכאורה אותה "בעיה" במהלך הסוגיה - כלעיל:
תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: פותח ורואה ומברך וקורא.
גם כאן מובאת מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה.
6.1
מאי טעמא דרבי מאיר - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן - כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, הכא נמי - כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה.
ורבי יהודה: תרגום איכא למיטעי, ברכות - ליכא למיטעי.
הגמרא מנמקת את כל אחת מהשיטות.
7.
גם כאן - כבסוגיה לעיל - רבי זירא פוסק כרבי יהודה, אבל הוא לא מזכיר את שמו אלא הוא פוסק את תוכן ההלכה!
אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלכה, פותח ורואה ומברך וקורא. -
8.
ולימא הלכה כרבי יהודה! - משום דאפכי להו.
גם כאן הגמרא מקשה ומיישבת כבסוגיה הקודמת - לעיל.
9.
אלא שבסוגיה השניה - לעיל - הגמרא מנמקת כל אחת מהשיטות, ולכן ניתן לומר, שכנראה "עורך הגמרא" [אם הוא זה שהביא את הנימוקים] קובע שאין להכריע על פי כללי הפסיקה בין רבי יהודה ורבי מאיר, לכן רבי זירא פסק את התוכן עצמו ולא פירש "הלכה כרבי יהודה". אולם לא משמע כך מנוסח הגמרא שזהה לניסוח בסוגיה הראשונה לעיל.
10.
היוצא מסוגייתנו: עדיף לנסח פסיקה כאחת השיטות בלשון של: "הלכה כרבי..." ולא לומר את תוכן פסק ההלכה עצמו!
11.
המשך מיספור הסעיפים - לפי סוגייתנו:
12.
ראה מה שכתבתנו על מסכת מנחות דף ל:
בגמרא:
הטועה בשם - גורר את מה שכתב ותולה את מה שגרר וכותב את השם על מקום הגרר, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: אף תולין את השם; רבי יצחק אומר: אף מוחק וכותב; ר"ש שזורי אומר: כל השם כולו תולין, מקצתו אין תולין; ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ: אין כותבין את השם לא על מקום הגרר ולא על מקום המחק ואין תולין אותו, כיצד עושה? מסלק את היריעה כולה וגונזה.
איתמר: רב חננאל אמר רב, הלכה: תולין את השם; רבה בר בר חנה א"ר יצחק בר שמואל, הלכה: מוחק וכותב.
ולימא מר הלכה כמר, ומר הלכה כמר! משום דאפכי להו.
13.
מגמרא זו יוצאת מסקנה חשובה ומעניינת, שכאשר חכם פוסק במחלוקת תנאים עליו לומר "הלכה כ... אותו חכם" ולהזכיר את שמו. ובסוגייתנו – אומרת הגמרא – שהאמוראים נחלקו בפסיקה וכל אחד מהם קבע את ההלכה באופן שונה מבלי להזכיר את שם אומרה, אלא האמורא עצמו הזכיר את ההלכה עצמה. מסבירה הגמרא, שבסוגייתנו היה הכרח לומר כך מפני שלא היה ברור לאמוראים מה אמר כל תנא ולכן האמוראים הפוסקים היו חייבים לצטט בהכרעתם את לשון ההלכה עצמה.
14.
אומר תוספות מסכת מנחות דף ל עמוד ב
ולימא מר הלכה כמר - בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) ובסוף מגילה דף לא:) בתרי דוכתי ובקידושין פ' האומר (קידושין דף נט:) פריך כי האי גוונא וצריך ליתן טעם בשאר דוכתי דלא פריך, מ"ר.
תוס' שואל: הרי לפעמים בש"ס יש שאמורא אומר הלכה ומפרט אותה ולא מזכיר את שם התנא שכך פסק, ולא אמר "הלכה כרבי..."
כלומר, לפי תוס' אין בדבר זה כלל קבוע.
15.
ובמקור הבא מיישב את קושיית תוס':
באר שבע מסכת כריתות דף ב עמוד ב
בסוף דבריו הוא כותב באופן עקרוני:
"... ובכל דוכתי דמצי לשנויי כדשני במקום אחר קושיא זו בעצמה או כי האי גוונא, אז יש לנו לומר דלא חש להקשות בכל מקום, מפני דסמיך אמה שהקשה ותירץ כך במקום אחר, כמו שכתבו התוס' בהדיא בפרק קמא דבבא בתרא דף יב, א ד"ה אטו) גבי חכם אטו לאו נביא הוא, וז"ל וא"ת בפרק בן סורר (סנהדרין דף עה, א) דקאמר משחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה, תקשה ליה נמי אטו קודם משנחרב לא הוה להו טעם ביאה לעוברי עבירה, הא מפיק ליה מדכתיב (משלי ט, יז) מים גנובים ימתקו כדפריך הכא.
וי"ל דאיכא לשנויי התם כדמשני הכא ניטל טעם ביאה ומעוברי עבירה לא ניטלה, ולא חש להקשות בכל מקום, ע"כ. [עי' גיטין דף עב, א תוס' ד"ה ומשום]. וכן כתבו בהדיא בפרק בתרא דיומא דף פ, א ד"ה משיעורא), וז"ל משיעורא לא פריך דסמיך משינויא דשני התם בסוכה דף ה, ב). וכן כתבו בסוף פרק תמיד נשחט (פסחים דף סה, ב ד"ה אטו) גבי אטו במגס גופיה מקטר כו', ובזה מתורץ הכל ותו לא מידי:
כוונתו לומר, שבכל מקום שהגמרא לא שואלת "ולימא מר הלכה כ..." ניתן לתרץ שהאמורא לא ידע בבירור איזה תנא אמר את הדין, ולכן האמורא ציטט את הדין בפירוש.
16.
אולם נראה שתוספות עצמם לא מקבלים הסבר זה.
17.
משמע ממנו דבר מעניין: "עורך הגמרא" ["סידור הגמרא"] לא חזר על קושיות ותרוצים שכבר נידונו בסוגיה אחרת [ומדוע לא אמר שכל "עורך הגמרא" ציטט מה שהיה בפועל בבית המדרש, והוא עצמו לא התערב ולא שינה...]
עד כאן ממסכת מנחות דף ל ושייך לסוגייתנו - מסכת מגילה דף לא ומסכת מגילה דף לב.
