טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

כמו שבלול תמס יהלך – שבלול

"גמרא. מאי אישות? אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים. אמר רבא בר ישמעאל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: מאי קרא? כמו שבלול תמס יהלך נפל אשת בל חזו שמש" (מועד קטן, ו ע"ב).

פירוש: גמרא שואלים: מאי [מה פירוש] אישות? אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים, החולד החופר באדמה שצריך לצוד אותו שלא יזיק את השורשים והירקות. אמר רבא בר ישמעאל ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יימר בר שלמיא: מאי קרא [מהו הכתוב] שממנו למדים מה היא אישות? שנאמר: "כמו שבלול תמס יהלך נפל אשת בל חזו שמש", ואנו מבינים שהאישות ("אשת") אינה רואה שמש מפני שהיא בריה חסרת עיניים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: שבלול          שם באנגלית: Snail           שם מדעי: Pulmonata

שם נרדף במקורות: חילזון, חומט (?)


הנושא המרכזי: לזיהוי השבלול


השבלול נקרא גם חלזון וכנראה גם חומט (על שמותיו ראו במאמר "שכן חומט תחלתו בכעדשה"). השם "שבלול" מופיע במקרא פעם אחת בלבד בפסוק המצוטט בסוגייתנו: "כמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ" (תהילים, נח ט'). חלקו הראשון של הפסוק מתייחס לשבלול ואילו חציו השני ל"אישות" כלומר לחולד (ראו במאמר "צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן"). מפרש שם רש"י: "שבלול - יש פותרין לימצ"א בלעז ויש פותרין כמו שבולת מים (לקמן /תהלים/ ס"ט) וכפל הלמ"ד כמו מן ימל קצירו, ימולל". בסוגייתנו הוא מפרש: "דכתיב כמו שבלול תמס יהלך - שבלול שקורין ליצו"ן, תמס יהלך - כלומר כשיוצא חוץ מנרתיקו רירות נופלות ממנו, עד שהוא נימוח ומת, תמס - כמו ונמס". לימצ"א או limace הוא חשופית (תמונה 1). החשופית היא חלזון חסר קונכיה השייך לסדרת נושמי הריאות Pulmonata שהם בדרך כלל חלזונות יבשה (תמונות 2-3). הרד"ק מוסיף גם את השם קראקו"ל בספרדית: "כמו שבלול, ויהיו כמו שבלול שהולך ונמס. ותֶּמֶס הוא שם מפעלי הכפל, מן 'מסס', בשקל (ויקרא כ, יב) תבל עשו, מן 'בלל'. ושבלול הוא שרץ הנקרא בלעז לימס"א, ויש אומרים קראקו"ל". כך פירש גם הריטב"א: "ברא שבלול - קרקול בלע"ז". Caracol בספרדית הוא שם כללי לחלזונות היבשה.

בגמרא בשבת (עז ע"ב) השבלול מוזכר כתרופה: "ברא שבלול לכתית, ברא זבוב - לצירעה, יתוש - לנחש, ונחש - לחפפית, וסממית – לעקרב". אבן ג'נאח כתב בספר השורשים (ערך "שבל"): "שהוא רמש רך ולח ראוי לרכך הסמטות. וקרוב בעיני שהוא הרמש שקורין לו בערבי חלזון כי הוא כתאר הזה והוא ממה שמשתמשין בו לרכך הסמטות והמורסות. ועל הפרוש הזה כאלו התפלל עליהם תפלה אחרת חוץ מאמרו ימאסו כמו מים יתהלכו למו והתפלה ההיא שימסו ויתכו כאשר ימס השבלול בהליכתו כי כל אשר ילך תמס לחותו ותתך". אבן ג'נאח שהכיר את השימוש הרפואי בחלזונות פירש בעזרתו את דברי הגמרא "שבלול לכתית". לצורך זיהוי זה הוא נעזר גם בעובדה שהשבלולים (חלזונות היבשה) בכלל והחשופיות בפרט מפרישים ריר מסולייתם תוך כדי הליכתם ונראים כנמסים. בסגנון שונה מעט כתב המלבי"ם (תהלים, נח ט'): "כמו שבלול (שנעקע) שסגולתו שכמעט שיגעו בם ימלטו מקרבם ליחה רבה עד שידמה כאלו הם נמסים, (וידוע שע"י הליחה שבם יתנועעו בקל ועל זה אמר תמס יהלך) וכו'". המלבי"ם שם לב לעובדה שהריר מאפשר לשבלולים להחליק בקלות על פני הקרקע מבלי להנזק.

לשיטת הרמב"ם (הלכות ציצית, פ"ב הלכה ה') אנו מוצאים בגמרא במנחות (מב ע"ב) אזכור נוסף של השבלול: "... ותכלת אין לה בדיקה? והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה, מייתי מגביא גילא ומיא דשבלילתא ומימי רגלים בן ארבעים יום, ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא, איפרד חזותיה - פסולה, לא איפרד חזותיה – כשרה"(1).  פסק הרמב"ם: "כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו? לוקחין תבן וריר של שבלול ומי רגלים שנתחמצו ארבעים יום ושורין התכלת בכולן מעת לעת אם עמדה בעינה ולא כהתה כשרה, ואם כהתה לוקחין בצק של שעורין שמעפשין אותו למורייס ונותנין את זו התכלת שנשתנית בתוכו ואופה הבצק בתנור ומוציאים התכלת מן הפת ורואין אותה אם כהתה ממה שהיתה פסולה, ואם הוסיף עינה והושחרה יותר ממה שהיתה קודם האפייה כשרה".

על פי רש"י שבלילתא הם מי תלתן: "מיא דשבלילתא - מים היוצאין מן התלתן שקורין פנגרי"א". באופן זה פירש שני אזכורים נוספים של השם שבלילתא. במסכת שבת (קי ע"ב) שבלילתא מתוארת כמרכיב בתרופה נגד זוב ובעבודה זרה (לח ע"ב) כמרכיב במאכל הנקרא שיעתא: "מאי שיעתא? ... מייתו ביזרא דכרפסא וביזרא דכיתנא וביזרא דשבלילתא, ותרו להו בהדי הדדי בפשורי ושבקו ליה עד דמקבל, ומייתי חצבי חדתי ומלו להו מיא, ותרו בהו גרגישתא ומדבקין ביה ועיילין לבי בני, אדנפקו מלבלבי, ואכלי מינייהו, וקיירי מבינתא דרישייהו עד טופרא דכרעייהו. אמר רב אשי, אמר לי רבי חנינא: מילין, ואמרי לה: במילין"(2) . בהקשר סוגיה זו אין ספק שהדין עם רש"י והשבלילתא הוא זרע תלתן שהרי הגמרא מזכירה גם זרעים ונביטה.
 

תמונה 1.  חשופית		תמונה 2.  שבלול רומי          צילם: Waugsberg

 



תמונה 3. שבלול השדה (מימין) וקדמום יהודה צילם: אלעד ויטמן
  

(1) פירוש: שאלת הגמרא היא כיצד ניתן לומר שאין בדיקה לתכלת והרי רבי יצחק בנו של רב יהודה בדק תכלת. הוא הביא אלום, מי תלתן ומי רגלים בן ארבעים יום והשרה את התכלת בתוכם מהערב עד הבוקר. אם התקלקל הצבע התכלת פסולה ואם הצבע נשאר בעינו כשרה.
(2) ושאלו: מַאי [מה היא] שִׁיעֲתָא? ... ומה עניינו? מַיְיתוּ בִּיזְרָא דְּכַרְפָּסָא וּבִיזְרָא דְּכִיתָּנָא וּבִיזְרָא דְּשַׁבְלִילְתָא [מביאים זרע כרפס וזרע פשתן וזרע תלתן], וְתָרוּ לְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי בִּפְשׁוּרֵי [ושורים אותם ביחד במים פושרים], וְשָׁבְקוּ לֵיהּ עַד דִּמְקַבֵּל [ומניחים אותם עד שמתחילים לנבוט], וּמַיְיתֵי חַצְבֵי חֲדַתֵי וּמָלוּ לְהוּ מַיָּא [ומביאים כדים חדשים וממלאים אותם מים], וְתָרוּ בְּהוּ גַּרְגִּישְׁתָּא וּמְדַבְּקִין בֵּיהּ [ושורים בהם אדמה ומדביקים בה] את הזרעים הללו, וְעָיְילִין לְבֵי בָּנֵי [והולכים לבית המרחץ לרחוץ], אַדְּנָפְקוּ מְלַבְלְבִי, וְאָכְלִי מִינַּיְיהוּ [עד שהם יוצאים מהמרחץ, הצמחים הללו מלבלבים, והם אוכלים מהם], וְקָיְירִי מִבִּינְתָא דְּרֵישַׁיְיהוּ [והם מתקררים על ידי כך משערות ראשם] עַד טוּפְרָא דְּכַרְעַיְיהוּ [צפרני רגליהם]. אָמַר רַב אַשִׁי, אָמַר לִי ר' חֲנִינָא: מִילִּין [דיבורים] הם אלה, גוזמה היא, שכן אין הצמחים צומחים כל כך מהר. וְאָמְרִי לָה [ויש אומרים]: בְּמִילִּין [בדיבורים], אם עושים דבר כזה הרי זה נעשה בכשפים.

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה מקראית : אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו / ג עמ' 182-183.
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 212-213.

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.