הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ולית הלכתא כוותיה"
מגילה כח ע"א
שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא ברכתי לפני כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה.
דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה.
ואמר רבי יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה - כאילו אוכל טבלים. ולית הלכתא כוותיה.
1.
רמב"ם הלכות ביכורים פרק ט הלכה יד:
בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן אלא ברשות כהן, עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע, והקונה אותם אף על פי שאינו רשאי ה"ז מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות.
הרמב"ם פוסק שלא כשתי המימרות של רבי יוחנן, והוא כנראה סובר שהביטוי "ולית הלכתא כוותיה" מוסב על שתי הלכותיו של רבי יוחנן.
2.
ר"י קורקוס הלכות ביכורים פרק ט הלכה יד:
[יד] בהמה שלא הורמה וכו'. גם שם אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה ואיתמר תו אמר רבה בר בר חנה אמ"ר יוחנן האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים וקאמר תלמודא עלה ולית הלכתא
ויש מי שכתב דקאי אמימרא בתרייתא בלחוד ולומר דלא הוי כאוכל טבלין ומיהו מימרא קמיתא הלכתא היא דאסורא מיהא איכא וכן דעת רבותינו בעלי התוספות לחד תירוצא
שיטת תוס': הביטוי "ולית הלכתא כוותיה" מוסב רק על ההלכה השניה של רבי יוחנן. ולכן מובן מדוע הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן בשתי הלכות נפרדות.
2.1
אבל דעת רבינו דלית הלכתא כוותיה אפילו בקמייתא ואפילו איסורא ליכא וכן העלה הרי"ף ז"ל
הביטוי הנ"ל מוסב על שתי הלכותיו של רבי יוחנן.
2.2
והוא מנמק את פסק דינו של הרמב"ם על פי המהלך של הסוגיה במסכת חולין דף קלב:
ונתן רבינו טעם נכון לחלק בין מתנות לתרומה לפי שהמתנות מובדלות וניכרות הם ובהכי ניחא מה שהקשו בגמרא גבי ראשית הגז אימא תרומה טובלת אף ראשית הגז טובל ואיצטריך קרא דכתיב וראשית גז צאנך תתן לו ודרשינן אין לך בו אלא משעת נתינה ולא מקשי הכי גבי מתנות ולא איצטריכי קרא למעוטי דלא טבלי משום דלא דמו לתרומה כאשר נתבאר אבל ראשית הגז דמי לתרומה שחלק ישראל וחלק הכהן מעורב ולהכי איצטריך קרא למעוטי.
3.
ראה גם מה שכתבנו על מסכת חולין דף קלב:
בגמרא:
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה - כאילו אוכל טבלים; ולית הלכתא כוותיה.
רדב"ז הלכות ביכורים פרק ט :
בהמה שלא הורמו מתנותיה וכו'. שם (דף קל"ב) א"ר יוחנן אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה ממנה וא"ר יוחנן כל האוכל מבהמה של הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים ומסיק תלמודא ולית הלכתא כוותיה:
משמע מהפרשנים שאין הלכה כשתי ההלכות שאמר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן [וראה בגירסאות שלפני המימרא השניה כתוב "ואמר רבי" במקום "אמר רבי" – דבר שמקשר בין שתי המימרות]
ונראה לומר שהמימרא השניה היא תולדה של המימרא הראשונה, דהיינו, שהמשמעות של "אסור לאכול..." היא "כאילו אוכל טבלים"
ומדוע אין הלכה כרבי יוחנן [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רמט]? שם מביא הסברים שונים שאין הלכה כרבי יוחנן מנימוקים ענייניים של תוכן הסוגיה.
ואולי ניתן לומר שגם מבחינת הניסוח והמבנה אין הלכה כרבי יוחנן, ויש ללמוד את הקטע כך: "ולית הלכתא כוותיה", על ידי מי נאמר? ניתן לומר שנאמר על ידי רבה בר בר חנה עצמו, שהיה תלמיד מובהק של רבי יוחנן! והנימוק שלו עצמו הוא בגלל תכני הסוגיה כפי שמובא בפרשנים, ולפי זה, הביטוי "ולית הלכתא כוותיה" לא נאמר על ידי "עורך הגמרא"!
4.
ובסוגייתנו - מסכת מגילה דף כח - דברי רבי יוחנן מובאים בשם רבי יצחק ולא בשם רבה בר בר חנה. ולכן נראה ששני תלמידיו של רבי יוחנן הם אלה שהחליטו שאין הלכה כרבי יוחנן.
4.1
רעיון: מדוע אין לומר שהביטוי "הלכתא" בסוגייתנו נאמר על ידי "עורך הגמרא" או על ידי הסבוראים [כבהרבה פעמים בש"ס]: כי בסוגייתנו אין ממש מחלוקת בין חכמים, ואילו הביטוי "הלכתא" ו"והלכתא" מובא בש"ס כהכרעה הלכתית אחרי דיון במחלוקת תנאים/אמוראים.
