סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

שאפילו רואות טיפת דם כחרדל – חרדל

 

"ואמר עולא: לשתמש איניש במאן דתני ארבעה ולא לשתמש במאן דמתני ארבעה. כי הא דריש לקיש הוה אזיל באורחא, מטא עורקמא דמיא, אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה, וקא מעבר ליה. אמר ליה: קרית? אמר ליה: קרינא. תנית? תנינא ארבעה סידרי משנה. אמר ליה: פסלת לך ארבעה טורי, וטענת בר לקיש אכתפך? שדי בר לקישא במיא! אמר ליה: ניחא לי דאשמעינן למר. אי הכי גמור מיני הא מלתא דאמר רבי זירא: בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים" (מגילה, כח ע"ב). 

פירוש: ואמר עולא: לשתמש איניש במאן דתני [שישתמש אדם במי ששונה] ארבעה סדרי משנה ושלא לשתמש במאן דמתני [ישתמש במי שמשנה, מלמד אחרים] ארבעה, שאם צריך הוא ליזקק שישמשנו תלמיד חכם, שלא יעשה זאת בתלמיד חכם גדול. ומסופר: כי הא [כמו מעשה זה] שריש לקיש הוה אזיל באורחא [היה הולך בדרך] ומטא עורקמא דמיא [והגיע לשלולית של מים], אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה וקא מעבר ליה [בא אדם אחד הרכיבו על כתפיו והיה מעביר אותו]. אמר ליה [לו] ריש לקיש תוך כדי מעבר: האם קרית [קראת] בתורה? אמר ליה [לו]: קרינא [קראתי]. ושאל: האם תנית [שנית] משנה? ענה לו: תנינא [שניתי] ארבעה סדרי משנה. אמר ליה [לו] ריש לקיש: פסלת לך ארבעה טורי וטענת בר לקיש אכתפך [אתה חצבת לך ארבעה הרים אלה ואתה טוען את בן לקיש על כתפך]?! שדי בר לקישא במיא [זרוק את בן לקיש במים]! כלומר, אין זה מן הראוי שארכב על גבי אדם כמוך. אמר ליה [לו]: ניחא לי דאשמעינן למר [נוח לי לשמש את אדוני] ושמח אני בזכות זו. אמר לו ריש לקיש: אי הכי גמור מיני הא מלתא [אם כך, למד ממני דבר זה] שאמר ר' זירא, ועל ידי כך תוכל להיחשב כתלמידי ותהיה כמשמש את רבך: בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים, שאף שמדין תורה רק אם רואה אשה דם במשך שלושה ימים רצופים שלא בזמן ווסתה נעשית היא זבה, וצריכה לבדוק עצמה עד למנין שבעה ימים נקיים, מכל מקום בנות ישראל החמירו על עצמן לנהוג דין זבה אפילו בטיפת דם אחת (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 


שם עברי:  חרדל לבן     שם באנגלית:  Mustard   שם מדעי:  Sinapsis alba

שמות בשפות אחרות:  ערבית - חרדלא


נושא מרכזי: מדוע משמש החרדל כדוגמה לשיעור קטן?


הריבמ"ץ (כלאים, א ה') זיהה את החרדל כ"סינפי" ומסתבר שכוונתו לשם הלטיני של הסוג חרדל (Sinapsis). הרמב"ם תירגם לשם הערבי אלכ'רדל (خردل) כפי שניתן למצוא במקומות רבים בפיהמ"ש. למשל בפירוש לכלאים (פ"א מ"ב) כתב: "חרדל - "אלכ'רדל" המקומי וחרדל המצרי, המובא ממצרים". כך פירש גם רבי נתן אב הישיבה. המפרשים המסורתיים האחרים לא פירשו את שמו של החרדל אולי משום שזהותו הייתה ברורה. מהתאורים השונים של מאפייני החרדל בספרות חז"ל משתמע באופן ברור למדי שאכן החרדל הוא המין או המינים מהם מכינים את התבלין הנקרא גם בימינו בשם זה.

החוקרים מזהים את החרדל עם שני מינים ממשפחת המצליבים שמזרעיהם הפיקו ממרח חריף ששימש כתבלין. י. פליקס ז"ל זיהה את החרדל עם הצמח כרוב שחור (Brassica nigra) הנקרא בערבית "ח'רדל אסואד" כלומר חרדל שחור. צמח זה דומה במידה רבה לחרדל הלבן (Sinapsis alba) שנקרא, לדעתו, בלשון המשנה חרדל מצרי. ב"מחברת הצמחים" לר"י קאפח אנו מוצאים: "כַ'רדַל (אלכ'רדל). ידוע וגרגריו חומים. ויש עוד חרדל מדברי וגרגריו שחורים והוא חריף יותר". אכן טעמם של הזרעים המופקים מהחרדל הלבן עדין יותר מאלו של הכרוב השחור.

המשנה (כלאים, פ"א מ"ב) מבחינה בין שני מיני חרדל שאינם כלאים זה בזה: "הקשות והמלפפון אינם כלאים זה בזה ... חרדל וחרדל מצרי ודלעת המצרי והרמוצה ופול מצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה". ייתכן שהמשנה מתייחסת לשני מינים אלו. הרמב"ם מבחין בין מין "מקומי" (אלבלדי) ומין "מצרי" (אלמצרי). י. פליקס סבר שהחרדל (בניגוד לחרדל המצרי) הוא הכרוב השחור. לא מצאתי בכתובים נימוק לבחירתו של פליקס אך ייתכן והיא נובעת מהשימוש הנפוץ שעושים חז"ל בגרגירי החרדל כדוגמה לפירות קטנים במיוחד. סוגייתנו מתייחסת לחומרה שהחמירו על עצמן בנות ישראל "שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים" (ברכות, לא ע"א). ההדגשה "אפילו" מעידה על כך שמדובר ביחידת גודל קטנה ביותר דבר המתאים לגרגירי החרדל (1). גם במשנה בנדה (פ"ה מ"ב) מהווה החרדל דוגמה לכמות קטנה: "... ומטמאים בכל שהוא (הכוונה לשכבת זרע) אפילו כעין החרדל ובפחות מכן".(2) ההדגשה "אפילו" בשני המקורות מעידה על כך שמדובר ביחידת גודל קטנה ביותר דבר המתאים לגרגירי החרדל. הכרוב השחור מהווה דוגמה טובה יותר לגרגירים קטנים משום שזרעיו קטנים מזרעי החרדל הלבן. זרעי החרדל הם בגודל של 1-2 מ"מ ומשקל 1000 זרעים הוא כ – 2 גרם. משקל זה הוא פחות מחצי ממשקלם של גרגירי השומשום הנחשבים כמאכל הקטן ביותר (ראה במאמר "כביצה חסר שומשום" ). הגמרא במנחות (קג ע"ב) שעסקה בטומאת אוכלין הביאה את גרגירי השומשום כדוגמה למאכל קטן ביותר ולא את החרדל משום שהחרדל נאכל רק לאחר טחינה ועיבוד. יתרון נוסף לבחירת הכרוב השחור כמין חרדל מובא בסעיף "מראה החרדל" ב"הרחבה".

אנו מוצאים בגמרא את החרדל כדימוי ליחידת גודל קטנה ביותר במקומות נוספים. בשבת (צא ע"ב): "קופה שהיא מלאה כו'. אמר חזקיה: לא שנו אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין, אבל מליאה חרדל - חייב" (3). החרדל מהווה ניגוד לקישואין והדלועין הגדולים בכך שפירות החרדל שיצאו בתוך הקופה הוצאו לגמרי ואין להם חלקים שעדיין נשארו בתוך הבית. בלשון רש"י: "קישואין ודילועין - שהן ארוכין, ועדיין יש מהם בפנים, וכל מה דאגיד לגואי כל דהו - לאו הוצאה היא. אבל מליאה חרדל - שהרי יש ממנו כולן בחוץ, אף על פי שעל ידי הכלי הוא נאגד לצד פנים – חייב". בחולין (כד ע"ב) למדנו: "אמר רבי יונתן: התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל" (4). רבי יונתן מציין את גרגירי החרדל הזעירים על מנת להדגיש את העובדה שהאוכל הנמצא בכלי מקבל טומאה למרות שאיננו נוגע בדפנותיו. גרגיר החרדל הנמצא במרכזו של הכלי מסמל את הדבר הנמצא במרחק הרב ביותר מדפנותיו משום שגם אם נניח שהטומאה מועברת אליו על ידי מגע בין גרגיר לגרגיר הרי שמספר מעברי הטומאה גדול מאד. בלשון רש"י: "ואפילו מלא חרדל - שהכלי אינו נוגע בכולו אלא במה שסמוך לדפנות, והאמצעיים מיטמאין מן האויר. ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל אחד, ועוד אין אוכל מטמא אוכל, ועוד אם כן זה שני וזה שלישי והשלישי לא יעשה רביעי לטמא את האמצעיים". גם התוספות במקום נדרש לשאלה מדוע נבחר החרדל להדגים את העיקרון. "התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל - לפי מה שמפרש ר"ת דאין אוכל מקבל טומאה מדאורייתא פחות מכביצה, לא נקט חרדל דוקא, אלא כלומר ואפילו מלא ביצים. ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא וכו'". גרגירי החרדל הקטנים ביותר מייצגים את שיעור של "כל שהוא".
 

        
 תמונה 1. כרוב שחור           צילם: יהודה מרטה, חיפה   תמונה 2. חרדל לבן - פרחים ופירות

   

       
תמונה 3. כרוב שחור - גרגירים          צילם: Sanjay Acharya  

 תמונה 4. חרדל לבן - גרגירים          צילם: Sanjay Acharya

 

הרחבה


אבותינו גידלו את החרדל למאכל ולרפואה כפי שעולה מכמה משניות: "זורע שְׁבַת או חַרְדָּל בשלשה מקומות, שהוא נותן פֵאָה מכל אֵחַד ואֵחַד" (פאה, פ"ג, מ"ב). הרמב"ם מפרש במקום: "חרדל, אלכ'רדל... דרך בני אדם לזרען מפורדות במלבנות, והוא אמרם לפי שדרכן לזרע ערוגות ערוגות". החרדל נחשב למאכל יוקרתי עד כדי כך שבהשוואה בין סעודות אברהם ושלמה המלך נאמר: "ולמה לי תלתא תסגי בחד? (מדוע היה צריך אברהם לשחוט שלשה שוורים ולא הסתפק באחד?) אמר רב חנן בר רבא: כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל" (בבא מציעא, פו ע"ב). כך מצאנו גם בחולין (קלב ע"ב): "אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל". ובהמשך (קלג ע"א): "א"ל רבא לשמעיה זכי לן מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא". על פי דברים אלו פוסק הרמב"ם: "מתנות כהונה אין נאכלות... אלא בחרדל, 'למשחה בהן' כדרך שהמלכין אוכלין" (פיהמ"ש חולין, פ"י, מ"ד).
 

ביולוגיה 

החרדל הוא שם של סוג צמחים חד שנתיים הנפוצים בארץ כצמחי בר. מינים נפוצים במיוחד הם החרדל הלבן וחרדל השדה והם בין הצמחים העיקריים היוצרים את משטחי הפריחה הצהובה בצידי הדרכים באביב. זנים תרבותיים של החרדל מגודלים בהיקף רחב ברוב האזורים הממוזגים בעולם. חרדל לבן מגדלים בעיקר באירופה ומשתמשים בזרעים שהם החלק הנאכל בצמח לתיבול. מהזרעים הטחונים מפיקים את אבקת החרדל וממנה מייצרים את ממרח החרדל. שמן חרדל, המשמש לסיכה ולתעשיית הסבון מפיקים כיום מזרעי קרוב משפחה של החרדל, הכרוב השחור. החרדל כמו מינים אחרים במשפחה (כרוב, צנון, לפתית ועוד) מכיל תרכובות בשם גליקוזידים המשמשות כחומר מוצא לשמן החרדל שהוא בעל טעם וריח חריפים ומשמשים לצמח כמנגנון הגנה מפני אוכלי עשב. טעמים חריפים אלו הם המושכים אותנו והפכו את צמחים אלו לצמחי תבלין ומאכל.
 

מהו ה"חרדל"?

קיימת הסכמה בין החוקרים שהחרדל הוא צמח ממשפחת המצליבים שהשתמשו בעליו ובזרעיו כתבלין חריף אך אין תמימות דעים לגבי זהות המין ואפילו הסוג. יש הסוברים שהכוונה למין מהסוג כרוב (Brassica) ויש הסוברים שמדובר במינים מהסוג חרדל (Sinapsis) אך כנראה הכוונה לשני הסוגים גם יחד. למעשה גם היום משתמשים בכמה צמחים בעלי טעם דומה להכנת ממרח החרדל כך שיתכן וגם אבותינו לא התייחסו למין ספציפי.

על מנת שנוכל להעריך את סבירות זיהוי מיני החרדל נוסיף לסקירתנו את זיהויו של מין קרוב לחרדל והוא הלפסן המוזכר במשנה (כלאים, פ"א מ"ה): "הצנון והנפוץ החרדל והלפסן ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". המקור העיקרי לזיהוי הלפסן הוא השוואה לשמו בערבית. הרס"ג פירש "אללפסאן". ברמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, שם) אנו מוצאים: "ולפסן, צמח שפריו כפרי הלפת וגבהו על פני הארץ קרוב לאמה, וידוע אצל הרופאים בשם "אללפסאן". בין המפרשים ניתן למצוא הצעות נוספות אך אנו נסתפק במסורת מרכזית זו הנובעת מהקרבה בין השם במשנה לבין השם הערבי. על פי מסורת זו הלפסן הוא חרדל השדה (Sinapis arvensis) שהוא מין בר שלא תורבת.

אם נקבל את המסורות המרכזיות לזיהוי מיני החרדל ניתקל בקושי הנובע מהמשניות בפרק א' בכלאים. מחד גיסא במשנה ב' אנו לומדים: "... חרדל (כרוב שחור) וחרדל מצרי (חרדל לבן) ... אינם כלאים זה בזה" ומאידך גיסא במשנה ה' אנו מוצאים: "... החרדל (כרוב שחור) והלפסן (חרדל השדה) ... אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". מעיון ראשוני מתעוררת שאלה כיצד ייתכן ודווקא כרוב שחור שזרעיו שחורים וחרדל לבן בעל הזרעים הצהבהבים אינם כלאיים זה בזה ואילו כרוב שחור וחרדל השדה שזרעיהם בעלי צבע דומה אסורים בהכלאה? לענ"ד ייתכן וצבע הזרעים כלל לא היה בין המדדים להשוואה שבהם חז"ל השתמשו. ייתכן ובתקופת המשנה גם זרעי החרדל הלבן היו בצבע שחור בדומה לצבע זרעי מין הבר (תמונה 5). קיימת אפשרות שבמהלך ביות החרדל הלבן לזנים המוכרים היום, בין שאר התכונות, השתנה גם צבע הזרעים. בהקשר זה חשוב להעיר שמקור השם "חרדל לבן" איננו בצבע הזרעים אלא בצבעם הלבן של הזיפים המכסים את בסיס התרמילים. 

אין להתעלם מהאפשרות שהזיהויים המצויים בידינו אינם משקפים במדויק את ההלכות המובאות במשנה. ככלל ניתן לראות שהפרשנים נמנעו מלזהות את החרדל אולי משום שהדבר היה מובן מאליו. ייתכן גם שכל פרשן הכיר את המין שהיה נפוץ בסביבתו ושימש להכנת חרדל ולמעשה אין לו זיהוי אחיד.

 
"מראה החרדל"

זיהוי החרדל ככרוב שחור שצבע זרעיו נע בין חום כהה לשחור מאפשר ליישב סתירה בין דברי תלמידי רבינו יונה לבין ההלכה המקובלת לגבי מראות דמים באשה. בתר"י (על הרי"ף, ברכות, כב ע"א) נאמר: "שאפילו רואות טפת דם כחרדל וכו'. יש מפרשים שהחומרא היתה מפני שהיתה מראה הדם כעין החרדל. ואין זה נראה דמה חומרא היתה זו שזה מן הדין הוא דהא בהדיא קי"ל במס' נדה שדם כמראה החרדל מטמא". מאידך גיסא נפסק בראשונים שצבע צהוב מותר כפי שמובא בטור (יו"ד סי' קפ"ח): "דבר תורה ה' דמים טמאים באשה ותו לא. והאידנא שנתמעט הבקיאות חזרו לטמאות כל שיש בו מראה אדום בין אם הוא כהה הרבה או עמוק וכן כל מראה שחור. ואין טהור אלא בשני מראותא שהן הלבן והירוק בין ירוק ככרתי בין צהוב כזהב".

בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' קכ"א) מובא הסבר לסתירה זו:

"... איברא מצאתי בס' חכמת בצלאל נדה י"ט מכב' הגאון מהר"ב רנשבורג, שכ' ליישב דברי התר"י דודאי חרדל היינו ירוק געל (צהוב), וס"ל להחמיר כהרע"ב והרמב"ם בפיה"מ שכ' דקיי"ל להחמיר במראה ירוק כחכמים דעקביא דס"ל תולין, ובאמת מצאתי כן גם במאירי נדה שם שכ' דאפי' החולקים על עקביא מודים בירוק געל שהוא אסור, והוא חי' גדול, והיינו שמפרש דהירוק שטימא עקביא, הוא הירוק ככרתי דלא כתוס' ושאר ראשונים, אבל בירוק כזהב וכחלמון ביצה חכמים מודים דטמא וכו'". על פי הזיהוי המקובל לחרדל שהוא הכרוב השחור שאלה זו כלל לא מתעוררת שהרי זרעיו הם בצבע כהה.

אפשרות זו מעלה ערוך השולחן (יו"ד סי' קפ"ח):

"דע שנמצא בעניין זה לאחד מהראשונים דבר תמוה בזה שאמרו בגמ' ר"פ אין עומדין [ברכות ל"א א] שבנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם בחרדל יושבות עליו ז' נקיים כתוב בפי' ר"י על הרי"ף שם בזה"ל י"מ שהחומרא היתה מפני שהיה מראה הדם כעין החרדל. ואין זה נראה דמה חומרא היא זו שזה הוא מן הדין דהא בהדיא קיי"ל במסכת נדה שדם כמראה החרדל מטמא וכו' עכ"ל. ולבד שלא נמצא זה בכל מס' נדה דהא דתנן בר"פ יוצא דופן [נדה מ' א] ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכאן ע"ש לא לעניין מראה קמיירי אלא לעניין קטנות הכמות כמבואר. ועוד, דהא עיקרו שנוייה שם לעניין זב ובעל קרי ע"ש ולבר מן דין הא חרדל הוא מראה גע"ל דחרדל הוא מה שאנו קורין זענעפ"ט (ביידיש חרדל – מקור המילה אולי בגרמנית (senf. וכבר תמהו על דברים אלו [מעיי"ט שם ובנדה ספ"ב ובתנוקות] ולכן לא הביאם אחד מהפוסקים ובוודאי לא יצאו דברים אלו מפי גאון קדמון [אם לא שהחרדל שבמקומו היה שחור או אדום דיש שני מיני חרדל כדתנן בפ"א דכלאים חרדל וחרדל המצרי]".

ניתן להוסיף לדבריו שייתכן ושני מיני החרדל היו בעלי זרעים כהים משום שקיימת אפשרות שבתקופת חז"ל גם זרעי החרדל הלבן היו כהים (תודה לרב א. צ. לונצר שהפנה אותי לשאלה זו). 



 
תמונה 5. חרדל לבן - זן בר
 


(1) ראשונים ואחרונים מתקשים מהו הביטוי "אפילו" לגבי החרדל שהרי מדאורייתא דם כלשהו מטמא. ראה סכום תשובות  כאן בעמוד 4.
(2) תודה ליואב שלוסברג על ההפניה למקור זה.
(3) פירוש: שנינו במשנה שקוּפָּה (סל) שֶׁהִיא מְלֵיאָה פירות אין חייבים עליה אלא אם כן הוציאוה כולה. ועל כך אָמַר חִזְקִיָּה: לֹא שָׁנוּ דין זה אֶלָּא בְּקוּפָּה מְלֵיאָה קִישּׁוּאִין וּדְלוּעִין שהם ארוכים, שאף כשמוציא את רוב הקופה עדיין נשאר חלק מכל הפרי בפנים, אֲבָל אם היתה הקופה מְלֵיאָה זרעוני חַרְדָּל חַיָּיב, משום שהוציא כמות של גרגירי חרדל אל רשות הרבים .
(4) פירוש: אמר רבי יונתן, התורה העידה על כלי חרס שכל שבתוכו נטמא ואפילו הכלי מלא גרגרי חרדל, שרוב גרגרי החרדל אינם נוגעים בדפנותיו, ולמרות זאת הם נטמאים..


 

רשימת מקורות:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 66-67).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה, עמ' 86-87.

 

 

לעיון נוסף:

מתוך אתר  צמח השדה: חרדל לבן, חרדל השדה, כרוב שחור.

 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל -
raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

 

 
כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

  1. כח ניסן תש"פ 10:19 האם אין יותר קטן מחרדל | מאיר

    לכבוד העורך שלום רב, ותודה רבה. האם אתה יכול לתאר גודל גרגיר החרדל, הקוטר והקטבים. והאם עדשים לא נראים יותר קטנים מחרדל לפחות לפי התמונה.

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר