תליוהו וזבין / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

א. רצון האדם מתעתע בו. רוצה בדבר מה ובאותה עת לא רוצה בו; רוצה, ולאחר זמן מגלה שבעצם לא רצה, או להפך. זוג צעיר נפגש באופן קבוע, הקשר הולך ומתהדק – הוא מחליט שהגיע הזמן להתחתן, אך היא לא בטוחה; היא כבר יודעת שזה זה, אך הוא כבר התקרר. לעתים, כך פני הדברים גם בהתקשרויות לשם מקח וממכר. הרצון לביצוע עסקה אינו תמיד ברור וחד גם כאשר יושבים מסביב לשולחן כדי לחתום על חוזה.

שאלת הרצון הקרוע, הדעת שאיננה שלמה בעצמה, בתחומים של קניין ומכירה נדונה בסוגיה מרתקת במסכתנו בדף מז-מח. פתיחת הסוגיה מתארת מקרה קיצוני ביותר: "אמר רב הונא: תליוהו וזבין (תלו אדם על עץ או כפו אותו באופן אחר כדי שיסכים למכור דבר מה) – זביניה זביני (המכירה שלו מהווה מכירה תקפה)"! כדרכה של הגמרא ההצעות הראשונות להסבר הלכה מפתיעה זו אינן מתקבלות. זאת, מתוך מגמה ברורה להציע הסברים שמטרתן לחדד מתוך שלילה את ההיגיון הפנימי של הפסיקה.

ההצעה הראשונה מבקשת לחדור לשורש הפסיכולוגיה של ביצוע עסקאות. הגמרא מציעה שכל פעם שאדם מוכר דבר מה השייך לו, הוא עושה זאת מתוך אונס כלשהו. הזיקה הקיימת בין אדם לרכושו הוא כזה שתמיד המוכר דבר מה מרכושו נשאר בהרגשה של חוסר השלמה עם הוויתור עליו – או מתוך שיקולים מעשיים או מתוך קשר רגשי. למרות שגמירות הדעת איננה שלמה המכירה תקפה. אי אפשר להתייחס למאוויי נפש אלו או אחרים מבחינה משפטית – ביצוע העסקה מרצון הוא הקובע. על בסיס מציאות זו המאפיינת עסקאות רבות מציעה הגמרא שגם אם נאנס אדם למכור דבר מה אם בסופו של דבר התרצה, מצבו ככפוי איננו מבטל את החלטתו לבצע את העסקה.

הגמרא איננה מקבלת עמדה זו מסיבה פשוטה. ב"אונס עצמי" אדם משכנע את עצמו, ואף כופה על עצמו במקרים מסוימים לבצע עסקה. אך בסופו של דבר הכרעה היא של מבצע העסקה עצמו. מאידך, כאשר נכפה על אדם לבצע עסקה נגד רצונו על ידי מי שחשק ברכושו הפרטי, אי אפשר לדעת מהי ההכרעה האמיתית של המוכר מצד עצמו.

ההצעות האחרות להסביר את פסיקת "תליוהו וזבין" מתייחסות לתחום הקודש והמצווה בו מקובל הכלל: "כופין אותו עד שיאמר, 'רוצה אני' ". למשל, למרות שהקרבת קרבן חייבת להיות "לרצונו" של בעל הקרבן ונתינת גט לאישה חייבת להתבצע כהבעת רצון חופשי של האיש ללא כל כורח חיצוני, אין כפייה חיצונית של בית דין מבטלת את האוטנטיות של גמירות הדעת בהבאת הקרבן או בנתינת הגט.

אך הגמרא טוענת שקיימת הבחנה עקרונית בין התחומים. מצב טבעי הוא שאדם עשוי להיות בעל רצונות שונים בבואו למכור דבר מה, להביא את קרבנו ואף לגרש את אשתו. אך במקרים שישנו צד במעשה הקשור לתחום הקודש מניחה הגמרא שקיים רצון שורשי באישיות האדם לממש אינטרס הנובע מכך, גם על חשבון אינטרסים אישיים חזקים. כך, "נוח לו לאדם שיתכפר" כדי שיתנקה מחטא וטומאה גם אם רצונו הגלוי הוא שלא להביא את הקרבן שהתחייב בו; ועוד, היות וכל איש מצווה "לשמוע דברי חכמים", והתנהגותו השלילית הביא בית דין לקבוע שייתן גט לאשתו, "רצונו הפנימי" הוא לציית על אף חשבונות אישיים אחרים.

ב. אם כן מהו הגורם שיכריע מהו רצונו של אדם בתחום החולין של עסקאות מסחר כאשר אדם נטול בין רצונות שונים? למה במקרה של "תליוהו וזבין" רצון הנאנס שיורידו אותו מהעץ, מה שהביא אותו להסכים לעסקה, הוא המהווה הגורם המכריע מבחינה משפטית כאשר ברור שאין "רצונו האמיתי" לקיים את העסקה?

כדי לענות על שאלה זו מביאה הגמרא שורה של הבחנות המחדדות את הפסיכולוגיה של גמירות דעת במקרים של כפייה במסחר.

1. בתקופת השלטון הרומאי בארץ ישראל בדורות לאחר חורבן בית המקדש השני חיילים רומאים ותושבי הארץ הנוכרים גזלו קרקעות מיהודים, וחזרו ומכרו אותם ליהודים במחירים הזולים יותר מהמקובל בשוק. הקונים היהודים שלעיתים היו גם שכניהם של בעלי הקרקע החוקיים היו נוהגים לאחר הקניין מהנכרי הגזלן להציע לבעל הקרקע המקורי לאשר את קניינו תמורת פיצוי כספי זעיר. שקדו חכמים רבות על מציאות זו, היות ומחד, היה אינטרס לאומי מובהק לגאול את הקרקעות מהנוכרים, ומאידך, היה צורך מובהק לא פחות לפצות באופן אמיתי את בעלי הקרקעות המקוריים - גם לשם "שלום בית".

במציאות זו של אונס ברור בעסקה נקבע לכל הדעות שאם בעל הקרקע המקורי אמר לשכנו, "לך חזק וקנה", לא היה ממש בדבריו שהרי הסכים לכך רק מתוך הייאוש שלא יקבל אי פעם חזרה את נחלתו. היו גם אלו שקבעו שאף אם חתם בעל הקרקע המקורי על שטר או שהיה מוכן לקבל את הפיצוי שהוצע לו, עדיין אין בכך גמירות דעת אמיתית – והיו אלו שקבעו שחתימה על שטר מהווה גמירות דעת ממשית של אדם שהשלים עם המציאות הכפויה.

2. הבחנות נוספות הוצעו כדי להבחין בין סוגים שונים של הסכמה לבצע עסקה במקרה של כפייה. למשל, אם אנסו אדם למכור שדה מבלי לסמן שדה מסוים והסכים לכך, יש מקום לאשר את העסקה יותר ממצב בו דרשו שדה מסוים, איפה שיש להניח שקשה יותר לאדם לוותר בגלל אינטרס מוגדר, או זיקה רגשית. ועוד – אם קיים מפלט שיאפשר למוכר להשתמט מהעסקה, קשה ככל שיהיה, ולא ניצל אותה, ברור שיש לאשר את העסקה.

למרות הניסיונות להבחין בין סוגים שונים של הסכמה במקרים הללו עמדת הגמרא – עמדה שהתקבלה בהלכה - היא: הלכתא: בכולוהו (בכל המצבים ובכל המקרים) – הווי זביניה זביני (המכירה תקפה).
קביעה זו מקנה מעמד עקרוני ומכונן לרצון האדם ולאחריותו האישית. משמעות הפסיקה היא שאדם חייב לשלוט בקיומו בכל הקשור לחיי החולין השוטפים שלו, והכרעתו המעשית היא המחייבת אותו גם כאשר רצונו איננו בעל גוון אחד. ועוד, אחריות האדם לעסקיו קיימת גם כאשר מופעל עליו כוח חיצוני המבקש להסיט אותו מרצונו האמיתי. מה שיכריע הוא המעשה - קבלת כסף תמורת ביצוע עסקה או כל הבעה ברורה של הסכמה – "אחד האונס את חברו כשהכהו או תלאוהו עד שמכר או שהפחידוהו בדבר שאפשר לו לעשות, בין בידי עכו"ם בין בידי ישראל". (לשון הרמב"ם בהלכות מכירה פרק י').

שתי הסתייגויות נקבעו ביחס לפסיקה זו:
- העסקה תתבטל אם המוכר מסר מודעה בפני שני עדים לפני ביצועה שאינו רוצה בה;
- העסקה קיימת רק אם היה ביטוי מפורש של המוכר שהוא רוצה בה – אם שתק, העסקה בטלה.
חשוב להדגיש שהדיון בתלמוד מתייחס למצב בו הנאנס הוא המוכר אשר נדרש לוותר על דבר מה שרוצה בקיומו. במקרה שהקונה הוא הנאנס, נתינת כסף על ידו נחשב כביטוי מובהק של גמירות דעת והעסקה תקפה אם למרות הכפייה.

ג. על אף תקפותו של העסקה הכפויה, יש לתהות על מעמדו המוסרי. האם האנס עבר על מצוות התורה באופן כלשהו? על פי רמב"ם הכופה עסקה על חברו עובר על חלק מעשרת הדברות. "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חברו, או דבר שאפשר שיקנהו, והכביד עליו ברעים (בחברים) והפציר בו עד שלקח ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר, 'לא תחמוד'.... ואינו עובר על לאו זה עד שייקח מה שחמד... כל המתאווה ביתו או אשתו וכליו של חברו... כיוון שחשב בלבו היאך ייקח דבר זה ונתפתה בלבו בדבר עבר בלא תעשה, שנאמר 'לא תתאווה'... התאווה מביאה לחימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברעים, יבוא לידי גזל". (הלכות גזילה ואבידה, פרק א).

הדברים הנוקבים הללו של הרמב"ם נראים כיוצרים חיץ חד וחריף בין הרובד המשפטי במקרה של "תליוהו וזבין" לבין הרובד המוסרי - וכי איך אפשר לאשר עסקה המריחה מגזל? נדמה שהרמב"ם ביקש להעמיד שני מוקדים שונים של אחריות מוסרית בנפשו של אדם: מחד, אחריות פנימית להבעת רצון מחייב (של המוכר הנאנס), ומאידך, אחריות כלפי הזולת (של האנס). לעומת זאת רוב מפרשי התלמוד סברו שאם ההלכה מאשרת את תקפותה של עסקה שכזו אי אפשר שהיא תפגע באותה עת באושיות המוסר התורני. ועוד – הגמרא במסכת בבא קמא (דף סב) טורחת להבחין בין גזלן וחמסן לבין המקרה של "תליוהו וזבין"! על כן הם סוברים שקבלת האחריות האישית לעסקה של המוכר פוטרת את האנס. כדברי אחד מחשובי הפוסקים, הרב יוסף קולון (במילים של הלחם משנה בפרק י בהלכות מכירה): "דחמסן היינו דצווח (כאשר המוכר מבטא את התנגדותו) מתחילה ועד הסוף וקבל הדמים בעל כורחו, אבל תליוהו וזבין.. היינו דלבסוף שתק וקבל הדמים (מרצון)".

ד. יחד עם המקרה של "תליוהו וזבין", מובא גם מקרה של "תליוה (תלו אישה) וקדיש (וקידש אותה)". על אף שבהקשר זה מובאת דעה המשווה בין המקרים, הכרעת הגמרא היא שאין לקדש אישה בכפיה כלשהי. לשון הגמרא חודרת למורכבות מעשה הקידושין. מצד פן הקניין שיש בקידושין בה אישה מבטאת את גמירות דעתה לייחד את עצמה לאיש מסוים, לא קיימת הבדלה בין אחריותה האישית למעשיה שבעה שהיא מתקדשת לבין זו של המוכר שכפו עליו עסקה. אך היות ומדובר בהסכמה ליצירת קשר אנושי ואינטימי, וגם מציאות של קדושה, נקבע במסכת קידושין: "מדעתה – אין (כן), שלא מדעתה – לא" (דף ב.). נקודה זו סוכמה באופנים שונים:

הוא האיש עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו (חכמים) עמו שלא כהוגן והפקיעו את הקידושין ממנה (סוגייתנו); אישה נכנסת למצב שאינה יכולה ליזום יציאה ממנו, מה שאין כן האיש (מגיד משנה הלכות אישות פרק ד'); בנות ישראל אינן הפקר (פני יהושע). אם כן במקרה של כפיית אישה לשם קידושין גם הבעת גמירות דעת איננה מחייבת עד שהבעת המוכנות שלה להשתייכות הבלעדית לאיש מסוים משקפת את עומק רצונה.