הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מדות הקב"ה - גזירות; "חד אמר"
מגילה כה ע"א
משנה. האומר יברכוך טובים - הרי זו דרך המינות. על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים - משתקין אותו. המכנה בעריות - משתקין אותו, האומר: +ויקרא י"ח+ ומזרעך לא תתן להעביר למלך - לא תתן לאעברא בארמיותא - משתקין אותו בנזיפה.
גמרא. בשלמא מודים מודים - דמיחזי כשתי רשויות, ועל טוב יזכר שמך נמי, דמשמע: על טוב - אין, ועל רע - לא, ותנן: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
אלא, על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא?
פליגי בה תרי אמוראי במערבא:
רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא,
חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית,
וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות.
ההוא דנחית קמיה דרבה, אמר: אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו, (אתה חסת על אותו ואת בנו אתה חוס ורחם עלינו).
אמר רבה: כמה ידע האי מרבנן לרצויי למריה! -
אמר ליה אביי: והא משתקין אותו תנן! -
ורבה לחדודי לאביי הוא דבעא.
ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ.
אמר ליה: סיימתינהו לשבחיה דמרך?
השתא הני תלתא, אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו, אנן לא אמרינן להו, ואת אמרת כולי האי?
משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו (באלף) דינרי כסף. לא גנאי הוא לו?
מבנה הסוגיה:
1.
המשנה:
משנה. האומר
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כה עמוד א
יברכוך טובים - הרי זו דרך המינות. על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים - משתקין אותו. המכנה בעריות - משתקין אותו, האומר: +ויקרא י"ח+ ומזרעך לא תתן להעביר למלך - לא תתן לאעברא בארמיותא - משתקין אותו בנזיפה.
2.
גמרא. בשלמא מודים מודים - דמיחזי כשתי רשויות, ועל טוב יזכר שמך נמי, דמשמע: על טוב - אין, ועל רע - לא, ותנן: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
אלא, על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא?
הגמרא שואלת מה הנימוק לאיסור בקשת רחמים מאת ה'?
3.
הגמרא קובעת שיש מחלוקת אמוראים אודות הנימוק לדין:
פליגי בה תרי אמוראי במערבא:
רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא,
חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית,
3.1
נימוק אחד: האדם קובע שה' מרחם על "צפור" ולא מתייחס לשאר בעלי החיים וגורם להם "קנאה". נראה שהכוונה היא שבברכה זו המתפלל "ממעט" ומצמצם בשבח הקב"ה.
3.2
נימוק אחר:
וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות.
המתפלל מבין שמצוות שילוח הקן נובעת מרחמנותו של ה' ולא היא. מדובר בגזירה שאין האדם מבין את נימוקה האמיתי.
לכאורה נימוק זה סובר שאין לתת נימוקים שכליים למצוות התורה!
3.3
זוהי סוגיה רחבה במחשבת היהדות ויש בה שיטות מגוונות שאין כאן המקום להרחיב בהם!
3.4
מדוע המחלוקת מנוסחת "חד אמר... וחד אמר..."? בפשטות, הכוונה היא שלא היה ידוע [ל"עורך הגמרא"?] מה אמר כל אחד מהחכמים החולקים - רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא.
3.5
אולי הגמרא לא רצתה להכריע בין שני החכמים ולכן לא ציינה מה אמר כל אחד מהם, ולכאורה היה צריך להכריע כרבי יוסי בר אבין כי הוא היה אמורא "חשוב" יותר:
"פרוייקט השו"ת":
ר' יוסי בר אבין -
מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי. ירד לבבל (יבמות ע"ה ע"ב) וחזר לא"י (ירו', פסחים פ"י ה"ב). שמו מובא פעמים רבות בתלמוד ירושלמי, ורב חלקו בסידור הירושלמי.
הוא המסיים בו סוגיות רבות.
אין כמעט חכמים אחריו שמסרו בשמו, מלבד "חכמים דקסרין" (ירו', שבת פ"ח ה"א).
קיבל מתלמידי רבי יוחנן - ר' אבהו (ירו', ברכות פ"ה ה"א) ר' אבא (ירו', יבמות פ"ד הי"א).
3.6
ואולי אפשר לומר, שבסוגייתנו כוונת "עורך הגמרא" ללמדנו שאין מחלוקת בין שני החכמים ושני ההסברים נכונים. הנימוק הראשון הוא "נקודתי", והנימוק השני הוא נימוק עקרוני-כללי, ראה בהמשך - על הרמב"ם.
4.
ההוא דנחית קמיה דרבה, אמר: אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו, (אתה חסת על אותו ואת בנו אתה חוס ורחם עלינו).
בפשטות אדם זה עבר על האמור במשנתנו ולכן יש להשתיק אותו.
4.1
אמר רבה: כמה ידע האי מרבנן לרצויי למריה! -
רבה לכאורה משבח את האדם שמשבח את ה'.
4.2
אמר ליה אביי: והא משתקין אותו תנן! -
אביי מקשה על רבה ממשנתנו!
4.3
ורבה לחדודי לאביי הוא דבעא.
רבה "רק" רצה "לחדד" את אביי. ובאמת רבה מסכים לטענת אביי. [יש כאן ערך חינוכי-מתודי-פסיכולוגי]
5.
ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ.
אמר ליה: סיימתינהו לשבחיה דמרך?
השתא הני תלתא, אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו, אנן לא אמרינן להו, ואת אמרת כולי האי?
משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו (באלף) דינרי כסף. לא גנאי הוא לו?
מה"סיפור" הנ"ל גם משמע שאין להוסיף שבחים מעבר למה שלימדונו האבות ואנשי הכנסת הגדולה.
6.
מכל הסוגיה משמע שכל הדינים לעיל נאמרו דווקא בתפילות שתיקנו חכמים ולא בתפילות ובבקשות פרטיות של כל אדם!
7.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ז
מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו,
מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר,
וכן לא ירבה בכנוים של שם ויאמר האל הגדול הגבור והנורא והחזק והאמיץ והעיזוז, שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו, אלא אומר מה שאמר משה רבינו עליו השלום.
מהרמב"ם משמע שהוא פוסק כמו הנימוק השני בסעיף 3.2 לעיל.
7.1
נראה שהרמב"ם מתבסס על הדו-שיח בין אביי ורבה, שמשמע מהם שגם הם סוברים כמו הנימוק השני בגמרא ובעיקר בגלל שדינם הוא סביב מקרה שהיה בפניהם ["מעשה רב"].
7.2
כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ז:
[ז] מי שאמר בתחנונים וכו'. משנה פרק הקורא עומד [כ"ה.] ופרק אין עומדין [ל"ג:] האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ובגמרא (ברכות ל"ג:) בשם רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות
ההוא דנחית קמיה דרבה אמר אתה חסת על קן צפור רחם עלינו אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצויי למאריה אמר ליה אביי והא משתקין אותו תנן ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי:
לא מובן מלשונו כיצד הוא מתייחס לפסק דינו של הרמב"ם. ולכן נראה שהוא מתכוון לדברים שכתבנו לעיל בסעיף 7.1 ולכן הוא מצטט את כל הסוגיה.
7.3
וכן לא ירבה בכנויים וכו'. ג"ז שם ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ אמר ליה סיימתינהו [לכולהו] שבחי דמרך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא אמרינן להו ואת אמרת כולי האי. והני תלתא היינו הגדול הגבור והנורא. וזהו שאמר רבינו אלא אומר מה שאמר משה רבינו ע"ה:
7.4
לחם משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ז:
[ז] מי שאמר בתחנונים וכו'. בפ' הקורא את המגילה עומד ויושב (דף כ"ה א) ובפ' אין עומדין (דף ל"ג ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' (עיין בכסף משנה) וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות. ופסק רבינו כותיה דמסתבר טפי:
הוא "רק" מוסיף שהנימוק השני בגמרא "מסתבר טפי" [=יותר מסתבר], אבל הוא לא מסביר מדוע? אולי כוונתו היא, שהנימוק השני הוא יותר כללי-רעיוני ולא כנימוק הראשון שהוא נימוק נקודתי שנובע מלשון המשנה "ציפור" [בגלל מצות שילוח הקן ששם התורה מתייחסת לציפור] דווקא, ואם היה אומר "כל החיות והבהמות והעופות" לא היה בכך איסור!
