גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקכ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת מגילה
דף טז ע"ב
פשר בכיית יוסף הצדיק על חורבן בית המקדש
"ויפול על צוארי בנימן אחיו" (בראשית מה, יד) וכו' אמר רבי אלעזר, בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב, "ובנימין בכה על צואריו", בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב (טז ע"ב).
פתח דברינו יאיר בחידושו של ה'חתם סופר' בדרשותיו (ח"א צב.), שיום התגלות יוסף אל אחיו היה ביום שבת קודש, דכתיב (שם מג, טז): "טבוח טבח והכן", ודרשו חז"ל (ב"ר צב, ד): "ואין 'הכן' אלא שבת, היך מד"א (שמות טז, ה) 'והיה ביום הששי והכינו' וגו' הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן" (והבין רבינו החת"ס שאותו היום שישב יוסף הצדיק בסעודתו עם אחיו טבח והכן גם עבור יום המחרת, שהיה שבת, והכין לשבת, ואילו אותו יום עצמו היה ער"ש) וכו'.
ולפי זה, מתמה החת"ס, היאך אם כן בכו יוסף ובנימין על חורבן שילה ובתי מקדשות, והלא אסור לבכות בשבת. וכתב על כך ליישב: "הם לא בכו על צרת החורבן, אלא השיגו ברוח הקודש כל מה שיעבור על ישראל בחורבנות וגלות אלו, ויעמדו בנסיונם, עד שלעתיד לבא יחזור ויבנה במהרה בימינו אמן, ומחמת דביקות ושמחה בכו, כמו שכתב הטורי זהב או"ח סי' רפ"ח (סק"ב) שכזה מותר לבכות בשבת".
קודם לכן מבאר החת"ס ביסוד דבריו את דברי הנביא זכרי' (ח, יט): "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים", ויש להבין לשון הנביא, דלכאורה הוי ליה למימר 'יום הצום יהיה לששון ולשמחה', אבל הצום עצמו איך אפשר שיהיה לששון ולשמחה, ועל כך כתב: "...כשיזכנו ה' וישמחנו, לא נשמח ברבוייו הטוב אז, אלא, נספר ונזכור אשר סבלנו זה אלפיים שנה, ותודה לא-ל יתברך, הכל עבר עלינו ואנחנו קיימים בעבודתו ויראתו, זאת תהיה שמחתינו, והיינו, ה'צום' עצמו יהפך לששון ולשמחה, כשנזכור ימי ענינו נשמח בסבלותינו כל זה, על דרך 'אודך ה' כי אנפת בי' (ישעי' יב, א), 'אודך כי עניתני' (תהלים קיח, כא)...".
באופן אחר מיישב את תמיהתו הנ"ל בס' 'תורת משה', וז"ל (פר' ויגש שם עה"פ): "אמרו חכז"ל, על חורבן בית המקדש [בכה]. ונתקשיתי, הא היה בשבת, דהא 'וטבוח טבח והכן' היה בערב שבת כדאיתא במדרש, ולא הותרה אלא בכיה של דבקות ושמחה וכו'. וי"ל, על דרך (איכ"ר ד, יד) לא הוי קרא צריך למימר הכי אלא 'בכי לאסף'... ומה אומר 'מזמור לאסף' (תהלים עט, א), אלא, משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה, וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים ונטל פדגוג שלו אבוב של קנים, והיה מזמר, אמרו לו, המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר, אמר להם מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר, אמר להם, מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל [ע"כ], והיתה בכיה של שמחה".
ענין אחר שעמד עליו החת"ס במאמר זה הוא, למה בכה יוסף על כך בשעה זו דייקא, וכתב ב'תורת משה' (שם): "מה שבכו עתה על חורבן בית המקדש דלעתיד, נראה יען הבינו כי עתה יתחילו ד' מאות שנה שנגזר הגלות, ומצרים יהיה הארץ לא להם, ואחרי כי ידעו כי מצרים היא ארץ זימה ומלאה גילולים, הבינו, כי אי אפשר שישהו שם ד' מאות שנה, ובעבור זה יגאלם קודם זמנם ויגבה חובו בזמן מאוחר לאחר שיגלו שנית, וזה היה ענין בכייתם עתה על שצפו אז חורבן בית המקדש".
ביתר אריכות ביאר בדרשותיו (ח"א צה.): "ידוע, כי כל הגליות נכללים בגזירת 'ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה' (בראשית טו, יג-יד), ועל כן אמרו חז"ל (ב"ר מד, יט) 'וגם את הגוי אשר יעבודו', 'וגם' לרבות שאר מלכיות. ואילו סבלו ישראל שיעבוד ת' שנה במצרים היו פטורים מכל הגליות אחרי כן, וניתן להם מיד עשרה עממין קני קניזי קדמוני, אך לא סבלו רק רד"ו שנים, ומהם רק פ"ו קושי שיעבוד, על כן נצטרכו לצרף ע"י גליות אחרות. ואמרו חז"ל (שבת פט:) 'ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו', וקדמו יוסף. והנה החסר כאן צריך להשלים בגלות אחר, ולהישמר מזה עינה יוסף את אחיו בעלילות מרגלים ומאסר ובגביע, כדי שירדו כמו בשלשלאות של ברזל, אע"פ שמ"מ תחילת שיעבודם אחרי כן היה בגדולה, 'ויכלכלם יוסף', אשר על ידי כן הוצרכו לסבול גלות אחר תחת זה, מכל מקום מירידה בשלשלאות הצילם יוסף, אך בנימין - לפי המדרש בספר הישר עה"ת - מיד בראותו יוסף הודיעו לו בסתר שהוא יוסף, וידע התחבולות, והוא ירד שלא בצער, על כן הוצרך לסבול צרת חורבן בהמ"ק בגבולו... ועל כן בכה על צוארי בנימין".
בספר 'דברי ישראל' (פר' ויגש) מביא דבר נאה בזה"ל: והקשה אא"ז [הרה"ק רבי יחזקאל מקאזמיר] זצ"ל, א] מה זה שנתעוררו דווקא עכשיו לבכות על חורבן ביהמ"ק, הלא בשעת חדוה חדוה, ואין זה הדרך כשיבואו יחד שני אחים, שלא ראו את עצמם זמן רב כזה, להיות ראשית מעשיהם לערוך תיקון חצות. ב] מה לו לבכות על חורבן המקדש שבחלק אחיו, יבכה על חורבן המקדש שבחלקו. ואמר הענין כך הוא, דהנה חטא מכירת יוסף בא על ידי קנאה ושנאת חנם, ומזה בא גם כן חורבן בית המקדש שנחרב על ידי שנאת חנם (יומא ט:), ולכן זאת היתה ראשית עבודתם לתקן זאת, וזהו ענין הבכיה שהיו בוכים על חורבן ביהמ"ק, היינו שרצו שיהיה קיום לבתי המקדשות, שלא יחרבו על ידי שנאת חנם. והנה התיקון לשנאת חנם הוא אהבת חנם, אהבה אמיתית, שיכאוב לו צערו של חבירו יותר מצערו, זהו שהיה כל אחד בוכה על המקדש של אחיו, לא על המקדש שבחלקו, וזאת היה מיד כאשר ראו זה את זה, קודם לכל התחילו לעבוד עבודתם בזה".
