הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מאי טעמא"; חכמים ורבי יוסי
מגילה יז ע"א-ע"ב
קריאת שמע -
דתניא: קריאת שמע ככתבה דברי רבי, וחכמים אומרים: בכל לשון.
מאי טעמא דרבי? אמר קרא: +דברים ו'+ והיו - בהויתן יהו.
ורבנן מאי טעמייהו? אמר קרא +דברים ו'+ שמע - בכל לשון שאתה שומע. -
ורבי נמי, הא כתיב שמע! -
ההוא מיבעי ליה: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך.
ורבנן סברי כמאן דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא. -
ורבנן נמי, הכתיב והיו! -
ההוא מיבעי ליה שלא יקרא למפרע. -
ורבי, שלא יקרא למפרע מנא ליה? - מדברים הדברים. -
ורבנן - דברים הדברים לא משמע להו.
לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה,
דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה - למה לי למכתב והיו? -
אצטריך, סלקא דעתך שמע כרבנן - כתב רחמנא והיו.
לימא קסברי רבנן כל התורה בלשון הקודש נאמרה, דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה - למה לי למכתב שמע? - איצטריך, סלקא דעתך אמינא והיו כרבי - כתב רחמנא שמע.
מבנה הסוגיה:
1.
הגמרא מחפשת מקור לדין שלא יוצא ידי חובה בקריאת שמע "למפרע".
יש אומרים שמדובר בקריאת פסוקים -
ויש אומרים שמדובר בקריאת המילים - בסדר "הפוך" - מהסוף להתחלה.
לסוגיה זו יש שתי מקבילות נוספות בש"ס. במסכת ברכות דף יג - לגבי "מצוות צריכות כוונה"; במסכת סוטה דף לב - לגבי "בכל לשון".
2.
הגמרא מצטטת ברייתא ודנה במחלוקת בין "רבי" וחכמים:
קריאת שמע -
דתניא: קריאת שמע ככתבה דברי רבי, וחכמים אומרים: בכל לשון.
3.
הגמרא מתחילה לדון במחלוקת:
מאי טעמא דרבי? אמר קרא:
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יז עמוד ב
+דברים ו'+ והיו - בהויתן יהו.
בדרך כלל הביטוי "מאי טעמא" בא כדי למצוא נימוק שכלי של חכמים, ואילו כאשר הגמרא מחפשת מקור מהתורה לדין מסויים היא משתמשת בביטוי "מנלן"/ "מנא הני מילי".
כאן, הגמרא מחפשת מקור מהתורה, ובכל אופן היא משתמשת בביטוי "מאי טעמא" [הצירוף: "מאי טעמא?" "אמר קרא" - כ 75 מופעים בש"ס].
מדוע הגמרא מנסחת "מאי טעמא" ולא "מנלן":
3.1
אולי אפשר לומר, שהמחלוקת בין "רבי" וחכמים היא מחלוקת של "מסורת" ודרשות הפסוקים הם מעין "אסמכתא", ולכן כל "צד" מחפש איזו דרשה להעדיף מכח סברא.
3.2
אפשר לומר שבאמת המשמעות של "מאי טעמא" היא חיפוש טעם הגיוני, ובמקרים כמו בסוגייתנו, הגמרא לא רק מסתמכת על פסוק אלא היא "דורשת" אותו ויתכן אף שהיא מפרשת את הפסוק בניגוד לפשט.
3.3
הסבר נוסף לביטוי "מאי טעמא" או "מאי טעמיה ד...": כשיש מחלוקת בין תנאים אזי הגמרא משתמשת בביטוי הנ"ל, אולם כאשר היא מבררת רק את דעת המשנה ה"סתמית" אזי השימוש הוא בביטוי "מנלן" וכד'.
3.4
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תסז:
מנא הני מילי, כששואל על דברי תנא יחיד מוכח דהלכתא כוותיה מדלא קאמר בלשון מאי טעמא כ"כ מוהר"ש אלגאזי בספר גופי הלכות כלל תי"ג בשם ר' בצלאל בכלליו שמצא כן בשיטת סנהדרין נראה שהיא להר"ן...
כלומר, הביטוי "מאי טעמא" נועד ללמדנו שאין בהכרח שכך הלכה, לעומת הביטוי "מנלן" ו"מנא הני מילי" שמלמדנו שהלכה כדעה זאת.
3.5
בענין זה - הערה 3.4 לעיל - אומר רבי יוסף קארו בכללי הגמרא ["הליכות עולם" עמוד שג, סעיף תח]:
חח. בפרק י' דעירובין [פ"ז דערכין] דף כה ב) ד"ה ור"ש, כתבו התוספות:
תימה שבתחלה שואל "מאי טעמא" דר"י, אלמא טעמא דר"ש מסתבר טפי, ואח"כ שואל מ"ט דר' שמעון אלמא טעמא דר"י מסתבר טפי עכ"ל.
ויש לתמוה על תמיהתם שכן דרך הגמרא שאחר שנתן טעם לשבח לר"י שייך למבעי א"כ מ"ט דר"ש
ונ"ל שאין זה תוספות אלא מאיזה חכם אחרון
ולכן התוס': בלי ההערה של רבי יוסף קארו – מקשה כיצד הגמרא שואלת "מאי טעמא" על כמה תנאים.
אמנם יש לברר אם יש הבדל בין הביטוי "מאי טעמא דרבי..." לבין הביטוי "ורבי... מאי טעמיה"
מתוס' עצמם, [בערכין, שם, וכן שם, בד"ה "מאי טעמיה דרבי אליעזר] משמע שכאשר הדרשה של התנא מוציאה את הפסוק מפשוטו, על זה נאמר "מאי טעמא" [כפי שאנחנו הסברנו לעיל].
3.6
בספר "הליכות עולם", בפירוש "יבין שמועה" – עמוד רפו, כללים רצו, רצז מביא שני פרושים נוספים לביטוי "מאי טעמא".
האחד – שאלת ברור: באיזה אופן מתבצע הדין [הקניין].
השני - "באיזה עניין", באיזה מקרה מדובר.
רש"י מסכת מועד קטן דף יט עמוד א: מאי טעמא ימים לא בטלו - כלומר: באיזה ענין לא בטלו ימים?
בסוגייתנו - מסכת מגילה דף יז ובמקבילות, במסכת ברכות ובמסכת סוטה - נראה ששתי המשמעויות הנ"ל לא מתאימות.
4.
ורבנן מאי טעמייהו? אמר קרא +דברים ו'+ שמע - בכל לשון שאתה שומע. -
ראה בסעיף הקודם. כשלדעה הראשונה היתה השאלה "מאי טעמא" הרי שלדיעה השניה הניסוח הוא "מאי טעמייהו".
5.
הגמרא מסבירה מדוע כל אחד מהחולקים לא מקבל את דרשת חברו.
ורבי נמי, הא כתיב שמע! -
ההוא מיבעי ליה: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך.
ורבנן סברי כמאן דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא. -
ורבנן נמי, הכתיב והיו! -
ההוא מיבעי ליה שלא יקרא למפרע. -
ורבי, שלא יקרא למפרע מנא ליה? - מדברים הדברים. -
ורבנן - דברים הדברים לא משמע להו.
לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה,
דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה - למה לי למכתב והיו? -
אצטריך, סלקא דעתך שמע כרבנן - כתב רחמנא והיו.
לימא קסברי רבנן כל התורה בלשון הקודש נאמרה, דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה - למה לי למכתב שמע? - איצטריך, סלקא דעתך אמינא והיו כרבי - כתב רחמנא שמע.
מסקנת הסוגיה - לצורך משנתנו - שהיא גם "סתם משנה" - היא, שגם לפי "רבי" וגם לפי חכמים אסור לקרוא למפרע את קריאת שמע.
6.
תוספות מסכת מגילה דף יז עמוד א:
הקורא את המגילה - רבנן אמרי אמר קרא שמע
נראה דהלכה כחכמים
חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים
ועוד
דקאמר ורבנן סברי כמאן דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ובפרק שני דברכות (דף טו:) מסקינן כתנא קמא דרבי יוסי דאמר כן התם.
6.1
תוס' מסביר שבמחלוקת בברייתא הלכה כחכמים נגד "רבי". אמנם לגבי השאלה במשנתנו שאין לקרוא את המגילה למפרע אין מחלוקת בברייתא. המחלוקת ביניהם היא לגבי כמה פרטים שמוזכרים בברייתא.
6.2
נימוק אחד בתוס' הוא שהכלל הוא שהלכה כרבים "חכמים" - נגד "יחיד" - "רבי".
6.3
נימוק נוסף [תוס' משתמש בביטוי "ועוד" - האם תירוץ זה חולק על התירוץ הראשון?] - חכמים כאן בברייתא סוברים כדעת "תנא קמא" נגד רבי יוסי במשנה במסכת ברכות שסובר שהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא.
והגמרא שם - במסכת ברכות דף טו - פוסקת במפורש כדעת "תנא קמא" נגד רבי יוסי:
6.4
ראה מה שכתבנו על מסכת ברכות דף טו:
בגמרא:
גמרא. מאי טעמא דרבי יוסי - משום דכתיב: שמע - השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר: שמע - בכל לשון שאתה שומע. ורבי יוסי - תרתי שמע מינה.
תנן התם: חרש המדבר ואינו שומע - לא יתרום, ואם תרם - תרומתו תרומה. מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע, דיעבד - אין, לכתחלה - לא? - אמר רב חסדא: רבי יוסי היא, דתנן: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: לא יצא. עד כאן לא קאמר רבי יוסי לא יצא – אלא
הגמרא מנמקת את דעת תנא קמא ואת דעת רבי יוסי במשנה. מדוע הגמרא מתחילה בבירור דעת רבי יוסי ולא בדעת תנא קמא [שהוא הראשון במשנה]? נראה בפשטות כי ידוע שהלכה כרבי יוסי כי"נימוקו עימו", ולכן גם כאן נראה שפרשנות רבי יוסי מתאימה יותר לפשט הפסוק.
במשנה דעת תנא קמא "סתומה" – ללא שם מפורש של תנא – וכך משמע מתוס' בד"ה "דילמא רבי יהודה", ואילו בגמרא כשמצטטת את משנתנו היא כן כותבת "דברי רבי יהודה". בהגהות הב"ח באמת מתקן הגירסא בגמרא ל"סתם" ובלי רבי יהודה. ולעומת זאת, ב"הגהות וציונים" מתקן הגירסא במשנה ל"דברי רבי יהודה" [שלא כתוס']. וראה ב"מתיבתא", הערה לא.
ומובא ב"מתיבתא", הערה לח - הצל"ח: במשנה לא נכתב במפורש "דברי רבי יהודה" כי אז היה ניתן לומר שרבי יהודה הנשיא - עורך המשנה - פוסק כרבי יוסי כי כך הכלל שהלכה כרבי יוסי נגד רבי יהודה ["נימוקו עימו"], אבל אין הלכה כרבי יוסי נגד "תנא קמא" [אמנם יש אחרונים שחולקים על כך – ב"יד מלאכי"] כי רבי יהודה הנשיא "סתם" את משנתנו כדי ללמדנו שכך הוא פוסק, וממילא מכיון שבכל הסוגיה משמע שמדובר ברבי יהודה הרי ההלכה היא כסתם משנה שהיא למעשה דעת רבי יהודה.
נשאלת השאלה: אם ברור עד כאן שהלכה צריכה להיות כרבי יהודה במשנה [כל עוד אין סתירה מדיון אחר בגמרא] מדוע הגמרא בסוף הסוגיה קובעת במפורש את ההלכה:
אמר רב חסדא אמר רב שילא: הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה, והלכה כרבי יהודה. וצריכא, דאי אשמעינן הלכה כרבי יהודה - הוה אמינא: אפילו לכתחלה, קמשמע לן: הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה. ואי אשמעינן הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה - הוה אמינא: צריך, ואין לו תקנה, קמשמע לן: הלכה כרבי יהודה.
התשובה היא פשוטה: הגמרא מגדירה במדוייק את דעת רבי יהודה, שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו את "שמע", ובדיעבד יצא ידי חובתו.
הערה: אם קריאת שמע היא מצוה מדאורייתא יוצא שבדאורייתא שייך לומר "לכתחילה" ו"בדיעבד". או אולי בגלל שנלמד מפסוקים ראה "מתיבתא" הערה נג].
עד כאן ממסכת ברכות.
