גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקכ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת מגילה
דף יב ע"א
"מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" - ומה עון היה בזה שנתחייבו עליו כליה?
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם, אמרו אתם, אמרו לו, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' (יב ע"א). וכבר תמוה המפרשים וכי "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע", חייבים מיתה, הלא ברוב מאכלות אסורות, כגון נבילות וטריפות, אין שום חיוב כרת או מיתה, ולמה אם כן נתחייבו כליה.
ותחילה נביא את דברי המפרשים שנהנו אכן ממאכלות אסורות אשר עליהן נתחייבו כליה. וכה כתב ה'ראש יוסף': "ויש לומר שאכלו באפשר חֵלֶב של תורה כזית בכדי אכילת פרס, ויש ביה כרת". וכ"כ בספר 'בית יצחק' בתחילה לדחוק בזה, "דמסתמא בסעודת המלך לא תחסר כל בה, וגם מסתמא היו המאכלים מוטעמים ושמנים בחֵלֶב, וצריכים לומר דהיה כזית חלב בכדי אכילת פרס, ויש בזה איסור כרת".
באופן נוסף כתב ה'חתם סופר' (ראה תו"מ למגילת אסתר): "לפי מה דאיתא במדרש ששתו סתם יינם (במדרשים שלפנינו לא נמצא מקור לזה, וראה 'יערות דבש' ח"ב דרוש ב: "... כל גזירת המן היתה הכל משתיית יין נסכיהם, כמבואר בכל דוכתי"), ולחד מ"ד שאכלו בישולי גוים, יש ליישב, ד'העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עי' עירובין כא:), לכן נתחייבו כליה". וכ"כ ביערות דבש (ח"א דרוש ג): "כי ישראל שאכלו בסעודת אחשורוש, ח"ו לומר שעברו על לאו דאורייתא באכילת טריפות, אבל עברו אסורא דרבנן שתיית יין נסך, בישול עכו"ם, בשר שנתעלם מן העין, כי איך אפשר לראות ולהשגיח ברוב משתה לרוב העם הזה, וכהנה יתר מאסורא דרבנן, מבלי לאכול עם העכו"ם ולהתערב עמו, ולכך היה עונשם חמור, כי החמיר הקב"ה בשל סופרים יותר מדברי תורה, והוא בכלל חוויא דרבנן דלית ביה אסותא".
אמנם, על פירושים אלו כבר תמה ה'בית יצחק', מהא דאיתא כאן במכילתין בענין סעודתו של אחשורוש: "'לעשות כרצון איש ואיש' (אסתר א, ח), אמר רבא, לעשות כרצון מרדכי והמן", ומבאר המהרש"א, "כרצון מרדכי, שלא להאכילן ולהשתותן דבר איסור", וכרצון המן - "שרצונו בכל אכילות", הרי שלא הכריחום לאכול מאכלות אסורות, ולפ"ז תמוה מאוד מדוע נתחייבו כליה.
מאידך, מצינו בספרי דרוש שביארו בכמה אופנים, שהכליה שנתחייבו לא היתה בגלל שנכשלו במאכלות אסורות. וכך כתב הרי"ף בפירושו על עין יעקב, וכ"ה בספרו 'כסף מזוקק' (פר' תצוה דרוש א): "שלהיות שבטל אחשורוש בנין בית המקדש, ומשתה זה עשאו כשמנה כפי דעתו שנתמלא ע' ולא איפרוק, אמר מדהשתא לא אפרוק תו לא מפרקו (עי' לעיל יא ע"ב), ועשה משתה על ביטול בנין המקדש, וכל מי שנהנה מאותה סעודה הוא יורה שהוא שמח על חורבן המקדש...". וכ"כ ב'יערות דבש' (שם דרוש ח): "כי ישראל נענשו שנהנו מסעודות אחשורוש, והיינו אף כי לא אכלו דבר אסור ח"ו, רק הסעודה היתה והשמחה שישראל לא יגאלו עוד כמבואר, והם נהנו מזה ונתייאשו גם כן מגאולה, בשביל זה חרה אף ה' בם". ואכן, כלפי זה יש להבין, האם בגלל יאוש מן הגאולה חייבים בכליה.
אמנם, ביאורם של הדברים נלמד גם מתורתו של ה'חתם סופר' (שם), וז"ל: "כיון שהיה אותו סעודה על חורבן ביהמ"ק ששמח בה אחשורוש, ואמר 'השתא תו לא מיפרקי ואפיק כלי בית מקדשא'... לכן נתחייבו כליה, כדמוכח ממה דאמרו חז"ל דלכן היה המגיפה בימי דוד ומתו מאה איש בכל יום על שלא התאמצו על בנין בהמ"ק, ותקן דוד מאה ברכות והוא מכוון כנגד מאה אמה קומת בית המקדש".
מקור הדברים הוא במדרש תהלים (מזמור יז, ובקצרה ילק"ש שמואל ב' רמז קסה), ומשום דבר בעתו, בעמדנו עתה בימי בין המצרים, ראוי להביאו, ללמדנו עד כמה גדול חובתנו להשתוקק ולצפות לבנין בית מקדשנו במהרה בימינו, והכי איתא: "'ויבא גד אל דוד וגו' ויאמר לו עלה והקם לה' מזבח' (ש"ב כד, יח), משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה מכה לבנו, ולא היה יודע הבן למה הוא מכה אותו, לאחר שהכהו אמר לו, לך עשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בו. כך, כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא שלא תבעו בנין ביהמ"ק. והלא דברים ק"ו, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא חרב בימיהם, כך נעשה להם, ונענשו על שלא תבעו בנין ביהמ"ק. אנו שחרב בימינו והיה בימינו, ואין אנו מתאבלין ולא מבקשים רחמים, על אחת כמה וכמה. לפיכך, התקינו חסידים הראשונים שיהו ישראל מתפללין שלש תפלות בכל יום ויום, אנא, השב שכינתך לציון וסדר עבודה לירושלים. ותקנו 'בונה ירושלים ה'', ברכה בפני עצמה, בתפלה, וברכת המזון".
ה'בני יששכר' בספרו 'ריח דודאים' (עמ"ס מגלה) כתב פן נוסף בזה: "ובודאי היה במאכלים חֵלֶב גם כן שהוא איסור כרת, וחוץ לזה, אפילו לא אכלו רק טריפות שהוא בלאו, היה חילול השם בדבר, ובפרט שעשה את המשתה להיותו חושב שכבר כלה הקץ ואין מושיע לשונאי ישראל, וישראל שנהנו ג"כ מזאת הסעודה היו ח"ו מודים בדבר, והיה חילול ה' מאוד בדבר, ובעון חילול ה' נאמר (ישעי' כב, יד) 'אם יכופר העון הזה לכם עד תמותין' (עי' יומא פו.)".
ביאור נוסף על חובת כליה, מביא ה'יערות דבש' (ח"א דרוש ג), וז"ל: "והנה כולם תמהו, בשביל שנהנו מסעודת אחשורוש יתחייבו כליה, מה עון מיתה יש בזה... ותירצו משום דשתו מכלי קודש, וקיי"ל הזיד במעילה במיתה, והם מעלו בכלי קודש...", אמנם, העיר בזה היע"ד, כי דבר זה תלוי במה שדרשו ז"ל (ע"ז נב:) על הפסוק (יחזקאל ז, כב): "ובאו בה פריצים וחללוה", שמכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין, וכן דרשו ז"ל (נדרים סב.): "בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול" וכו', ואם כן כלי הקודש שנפלו לידם, קדושתם חלפה והלכה לה, ולפי זה אין בכך משום איסור מעילה (ויעו"ש עוד).
