טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

חיה רעה שאמרו, בזמן שהיא משולחת מתריעין עליה – טורפים

"תנו רבנן: חיה רעה שאמרו, בזמן שהיא משולחת מתריעין עליה, אינה משולחת אין מתריעין עליה. אי זו היא משולחת ואי זו היא שאינה משולחת? נראית בעיר משולחת, בשדה אינה משולחת. ביום משולחת, בלילה אינה משולחת. ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהן משולחת. נחבאת מפניהן אינה משולחת. טרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהן משולחת, אכלה שניהן אינה משולחת. עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה משולחת" (תענית, כב ע"א).

פירוש: שנינו במשנה שמתריעים על אלה ועל חיה רעה המסוכנת לבני אדם שפשטה ביישוב. תנו רבנן [שנו חכמים]: חיה רעה שאמרו בזמן שהיא משולחת שיש התפרצות של חיות שלא כדרכן (ראה ויקרא כו, כב) מתריעין עליה, אבל אם אינה משולחת אין מתריעין עליה. ומסבירים: אי זו היא משולחת ואיזו היא שאינה משולחת? אם נראית החיה בעיר הרי היא משולחת, נראתה בשדה דרכה הוא ולכן אינה משולחת. נראתה ביום משולחת, בלילה אינה משולחת. ראתה שני בני אדם ורצתה (ורצה) אחריהן הרי זו משולחת, נחבאת מפניהן אינה משולחת. טרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהן משולחת, שהדבר מראה שהחיות טורפות לא מפני הרעב. ואם אכלה את שניהן אינה משולחת, שעשתה זאת רק מפני הרעב ודרך הטבע היא. עלתה חיה לגג ונטלה תינוק מעריסה משולחת. עד כאן לשון הברייתא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


נושא מרכזי: התפוצה הטבעית של טורפים בארץ


למדנו בברייתא (תענית, שם): "תנו רבנן: על אלו מתריעין בכל מקום: על השדפון, ועל הירקון, ועל ארבה וחסיל ועל חיה רעה. רבי עקיבא אומר: על השדפון ועל הירקון בכל שהוא, ארבה וחסיל אפילו לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד מתריעין עליהן". לכאורה משתמע מברייתא זו שהפורענות "חיה רעה" דומה לשאר הפורעניות שקדמו לה ברשימה ועל כולן יש להתריע עם הופעתן. לאמיתו של דבר הברייתא ("חיה רעה שאמרו וכו'") המובאת בהמשך הסוגייה מסייגת ואומרת שבניגוד לשאר הפורעניות שעצם הופעתן מהווה סכנה הרי ש"חיה רעה" איננה כך. הברייתא מבדילה, אם כן, בין נוכחות טבעית של חיות טרף בסביבתן הטבעית ו/או בשעות הלילה ("אינה משולחת") לבין מצבים חריגים של התפשטות חיות טרף לסביבת האדם באופן שמסכן אותו. הברייתא חודרת להבנת ה"פסיכולוגיה" של הטורפים על מנת להגדיר מצבים שבהם התנהגותם איננה טבעית ובלשון רש"י: "משולחת - מן השמים". מוסיף רש"י: "בשדה אינה משולחת - דהיינו אורחה. טרפה שני בני אדם - ולא אכלה אלא אחד מהם ודאי משולחת, דכיון דלא היתה רעבה אלא לאחד מאי טעמא קטלה ליה לאידך? שניהן אינה משולחת - שמפני הרעב אכלתם ... בשדה הסמוכה לאגם - עמדה אינה משולחת, דכיון דסמוכה לאגם היינו רביתה, ולא ברחה, סברה: אי אתי בתראי - עריקנא לאגם מיד. בשדה שאינה סמוכה לאגם - עמדה משולחת, דכיון דלאו מקום רביתה הוא וקיימא ודאי משולחת גזירה היא". 

התמונה המצטיירת מתוך דברי הברייתא מורכבת משני סוגי יחסי גומלין בין הטורפים הגדולים ("חיה רעה") לבין סביבתם. במצב הטבעי הטורפים הם חלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית. במצב זה אין הם חורגים מסביבתם ומשעות הפעילות הטבעיים ואינם מהווים סכנה לאדם מחוץ לטריטוריה שלהם. בתנאים אלו, גם אם נצפו בסביבה אין הם נחשבים ל"פורענות" ואין סיבה ל"התריע" עליהם. מאידך גיסא בעקבות גזירת שמים הטורפים עלולים להרחיב את תחום תפוצתם ולחדור גם לערים, לעבור לשעות פעילות לא מקובלות ולגלות התנהגות תוקפנית במיוחד ("ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהן"). גזירת שמים איננה בהכרח גזירה ישירה על התנהגות הטורפים אלא תוצאה עקיפה של גזירת בצורת. תקופות של מחסור במשקעים עלולות לגרום לירידה במצאי המזון הצמחי לאוכלי העשב ומספרם יורד. כתוצאה מהירידה במספר בעלי החיים אוכלי העשב, במערכת האקולוגית, נאלצים טורפיהם לחפש מקורות מזון חלופיים דבר המתבטא בהרחבת הטריטוריה והגדלת שעות הפעילות ומגוון סוגי המזון. בתנאים אלו עלולים גם מקומות יישוב להוות חלק מהטריטוריה של הטורף שבה הוא לא יחשוש מהאדם גם בשעות היום. מאפיינים אלו של פעילות טורפים מעידים על מצב החורג מחוקי הטבע הרגילים ונחשבים לגזירה שיש להתפלל לבטלה. 
 

דוב סורי           צילם בגן חיות: אלי גרינברג		צילם:  yaaaay

הרחבה

מקור המונח "משולחת" כמתאר גזירה משמים הוא כנראה בפסוק "והשלחתי בכם את חית השדה, ושכלה אתכם, והכריתה את בהמתכם, והמעיטה אתכם, ונשמו דרכיכם" (ויקרא, כו כ"ב). מצב זה עומד בניגוד להבטחה: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא, כו ו'). לכאורה מדובר בעונשים שונים שהקשר היחיד ביניהם הוא העובדה שיש בהם פגיעה ביישובה של ארץ ישראל, ללא קשר של סיבה ומסובב. למעשה אין הדברים כך וניתן להצביע, בדברי חז"ל, על שתי גישות שונות המתארות את הקשר בין התופעות. גישות אלו באות לידי ביטוי ביחס להבטחה "והשבתי חיה רעה מן הארץ". מצאנו במדרש (ספרא בחוקותי פרשה א פ"ב): "... והשבתי חיה רעה מן הארץ, רבי יהודה אומר מעבירם מן העולם, רבי שמעון אומר משביתן שלא יזוקו, אמר רבי שמעון: אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים? אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם משביתן שלא יזיקו". עמדתו של רבי שמעון מעוגנת באופן פשוט יותר בפסוקי אחרית הימים (ישעיהו, יא ו') כפי שממשיך המדרש (שם): "וכן הוא אומר: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהם ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו, וכן הוא אומר גמול ידו הדה, זו חיה ההורגת את הבריות". משתמע מכאן שהשינוי יהיה בהתנהגות הטורפים ולא בהעלמותם כדברי רבי יהודה.

נקדים לעיון במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון סוגייה אקולוגית המעסיקה את שומרי וחובבי הטבע בארץ. מחד גיסא עומדים אלו הרואים בהעלמותם של הטורפים מנוף הארץ אסון אקולוגי ולכן משקיעים מאמצים במחקר ובמעשה לצורך השבתם ארצה. בנוסף לעצם הצורך לשמר את המגוון הביולוגי כערך מוסרי עצמאי יש לנוכחות הטורפים הגדולים חשיבות רבה בבקרת כל שרשרת המזון ופירמידת המזון (ראה להלן). בהעדר טורפים עלול מספר אוכלי העשב לעלות מעבר לכושר הנשיאה של הארץ. בנוסף לכך, פרטים בעלי איכות גנטית ירודה או חולים אינם מסולקים מתוך האוכלוסיה. דבר זה עלול לפגוע באיכות הגנטית של אוכלוסיית אוכלי העשב ולגרום להתפשטות מגפות. מאידך גיסא עומדים אלו הסוברים שהכחדת הטורפים היא ביטוי לתהליך חיובי שעברה ארץ ישראל שאחת מתוצאותיו ההכרחיות היא הכחדת הטורפים הגדולים. העלייה במספר התושבים והגידול בשטח היישובים ושטחי החקלאות מצמצמים את השטחים הפנויים שהיו עשויים לספק בתי גידול מתאימים לבעלי חיים בכלל וטורפים גדולים בפרט. הטורפים הגדולים העומדים בראש פירמידת המזון זקוקים לשטחי מחייה גדולים ביותר ואלה כבר אינם פנויים לצורך זה. גורמים נוספים המחריפים את הקושי לקיומם של בעלי חיים גדולים בארץ הם רשת הכבישים הצפופה המנתקת בין שטחי מחייה ולכידת מקורות מים והזרמתם בצנרת סגורה שאיננה זמינה לבעלי חיים. על פי גישה זו הברכה "והשבתי חיה רעה מן הארץ" מבטאת את התוצאה הישירה למצב של שלום ושלווה המלווה בגידול באוכלוסיית הארץ. ראו חומר רב נוסף העוסק בויכוח זה במאמרו של יואל יעקובי (המקור להלן).

ניתן לנסח את מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, שעניינה קביעת המצב האידאלי, במונחים אקלוגיים מודרניים. מחד גיסא עומדת גישה המקדשת את הצורך בשימור כל המינים החיים בארץ ובכללם הטורפים המסוכנים. מסיבה זו רואה רבי שמעון את המצב האידאלי בשינוי אופיים של הטורפים ולא בהכחדתם. הטורפים ימשיכו לתרום את חלקם בבקרת שיווי המשקל האקולוגי על ידי טריפת בעלי חיים בטבע אך לא יזיקו לאדם או לבהמותיו.(1) רבי יהודה מדגיש את האיזון האקולוגי, המתבקש בעת שלום, גם על חשבון הכחדת מיני הטורפים מנוף הארץ. רעיון זה בא לידי ביטוי באופן חד משמעי במדרש על הפסוק "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה" (מדרש אגדה (בובר), שמות, כג כ"ט): "לא אגרשנו מפניך וגו'. לפי שבני אדם הם יישוב העולם, ואם אגרשם בשנה אחת תרבה חיה רעה, אלא עד שלא תפרה וגו'". בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) (שם) מובאת תוספת הסבר: "לא אגרשנו מפניך. לא מפני שאין היכולת, אלא פן תהיה הארץ שממה, כלומר שבני אדם הם יישובו של עולם: ורבה עליך חית השדה. שכל זמן שבני אדם יוצאין לפעלם החיות רובצין במעונתן, שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון יצא אדם לפעלו". 

ממדרשים אלו משתמע שהקשר בין הטורפים לאדם הוא בכיוון הפוך מהמתואר בגמרא בשבת (לג ע"א) שם נאמר: "בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת, חיה רעה רבה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, והדרכים משתוממין שנאמר: ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרי באלה אלא באלה, וכתיב: והשלחתי בכם את חית השדה וכו'". בעוד שמסדר האירועים המתוארים בסוגייה זו (חיה רעה רבה ---> בהמה כלה ---> בני אדם מתמעטין ---> הדרכים משתוממין) אנו לומדים שעליה במספר הטורפים גורמת לירידה במספר בני האדם והבהמות הרי שעל פי המדרשים התמעטות היישוב היא הגורמת לעלייה במספר הטורפים.

ייתכן שדברי הגמרא תואמים את דבריו של רבי שמעון ולכן המצב האידאלי כרוך בשינוי בהתנהגות הטורפים. התנהגותם קובעת את רווחת האדם ובעירו אך איננה מושפעת ממנו ולכן דו-קיום אפשרי רק כאשר הטורפים עוברים שינוי. לעומת זאת המדרשים מקבילים לשיטת רבי יהודה ולכן המצב הרצוי הוא בקיומה של אוכלוסיית אדם צפופה שאיננה מאפשרת את קיומם או פעילותם החופשית של הטורפים וכתוצאה מכך הם נעלמים מנוף הארץ.
 

ביולוגיה

בחברות אקולוגיות (צמחים ובעלי חיים) בשיווי משקל קיימת חוקיות ביחס בין הביומסה של רמות התזונה השונות במארג המזון. הביטוי המתמטי של חוקיות זו הוא הכלל האקולוגי הנקרא "פירמידת המזון". על פי כלל זה נמצאים בבסיס הפירמידה הצמחים (יצרנים) שהביומסה שלהם הגדולה ביותר בחברה. מעליהם עומדים בעלי החיים הצמחונים (צרכנים ראשוניים) שהביומסה שלהם קטנה יותר ולבסוף הטורפים הראשוניים והמשניים (ראה בשרטוט להלן). הירידה בכמות הביומסה עם הטיפוס במארג המזון נובעת מכך שבכל רמת מזון קיים בזבוז אנרגיה הנובע מקיומם של תהליכי חיים המשחררים אנרגיה לסביבה ואינם נאגרים כחלק מהביומסה של בעל החיים שצרך את אנרגיה זו. למשל, שמירת טמפרטורת גוף קבועה ביונקים ובעופות "מבזבזת" כ – 80% מהאנרגיה שבעל החיים צרך ולכן קבוצות אלו נחשבות ל"בזבזניות" אנרגיה. תזונה ממזון צמחוני חסכונית מאד בהשוואה לאכילת בשר משום שהיא מנצלת את כל האנרגיה שנאגרה בצמח. לצורך הכנת 1 ק"ג בשר יש להשקיע כ - 10 ק"ג צמחים למרות שכמות האנרגיה האצורה בשני סוגי המזון איננה באותו יחס. ייתכן ומסיבה זו נאסרה, מלכתחילה, לאדם הראשון אכילת בשר. בהיתר שניתן לאדם הראשון, מאוחר יותר, לאכול בשר היה משום "פשרה" בין השיקולים האקולוגיים ובין השיקולים הקשורים לנפש האדם (ראה ב"חזון הצמחונות והשלום"). ייתכן שגם אז הותר לאכול רק את בעלי החיים הנמצאים ברמת המזון החסכונית ביותר כלומר בעלי החיים הצמחוניים.

 דיאגרמת פירמידת המזון האקולוגית

(1) מסוגייתנו משתמע לכאורה כדעת רבי שמעון שהרי נוכחות "חיה רעה" בסביבה הטבעית שלה אינה נחשבת לפורענות.

רשימת מקורות:

יואל יעקבי, "כשדובים ואריות הסתובבו כאן", עלון "עולם קטן", פרשת "ויקרא", תשע"ב  

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.