סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 520
 

"איתמר, המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה, רבה אמר משום חורש, רב יוסף אמר משום זורע"

מועד קטן ב ע"ב

רש"י מפרש: מנכש – "תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי טפי". מסבירה הגמ' טעמי המחלוקת: רבה סבר משום חורש, היות והדרך לרכך את הקרקע כדי שתהיה נוחה לזריעה וגם המנכש או המשקה מרפא את הקרקע. רב יוסף סובר: משום זורע, משום שפעולת הניכוש וההשקאה גורמים לצמיחת הפרי. להלכה נפסק: כדברי רב יוסף שהמנכש היינו, תולש עשבים רעים מתוך טובים, חייב משום זורע. שואל ה"אגלי טל" (האדמו"ר מסאכטשוב) מכח גמ' זו על חידוש שמופיע בהגהות אושרי במס' שבת. בפרק שמיני בפסקי הרא"ש אות ב' נאמר שם כך: עציץ נקוב שהיה מונח על גבי יתדות והניחו ע"ג קרקע בשבת, חייב משום נוטע מדרבנן, כיון שאע"ג כשמונח ע"ג היתדות יונק מן הקרקע קצת, הלכך מדאורייתא אינו חייב משום נוטע, דהיינו: אילו העציץ לא היה יונק כלל, כגון: שהיה מפסיק בינו לקרקע בגד וכו', והיה מוריד אותו ומניחו על האדמה, היה בוודאי חייב משום נוטע דאורייתא, ורק במקרה שמונח ע"ג יתדות ויונק קצת מן הקרקע (דרך האוויר מגיע יניקה), ולמרות שעל ידי הורדת העציץ מן היתדות אל הקרקע מתווספת היניקה, מ"מ כיון שגם קודם הורדת העציץ היתה קצת יניקה, שוב אין כאן איסור דאורייתא. שואל ה"אגלי טל" קושי' עצומה: לגבי מנכש אומר אצלנו רש"י: "תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי הני טפי", ברור שגם קודם לנכישה, העשבים הטובים יונקים מן הקרקע, אבל חלק מן היניקה היתה הולכת לעשבים הרעים, ובכך שמנכש את העשבים הרעים גורם לתוספת יניקה, "צמחי הני טפי", מה בין תוספת היניקה הנגרמת מן הניכוש, לבין תוספת היניקה של הורדת עציץ מן היתדות ע"ג קרקע, והרי זורע ונוטע הם אותם אבות מלאכה, אלא שזה בזרעים וזה בעצים, כיצד יתכן שהגהות אושרי יסתר מגמ' מפורשת במס' מועד קטן.

הגאון בעל "אגלי טל" מוצא חילוק מענין בין תוספת היניקה הננרמת בהורדת העציץ, לבין הניכוש.

האבני נזר במלאכת זורע בסעי' כ"ב סבור: שיש לחלק בין הבדל כמותי, לבין הבדל איכותי. עציץ הגודל, כאשר הוא מונח ע"ג הקרקע, הוא יגדל בזמן קצר יותר מאשר כשיהיה מונח ע"ג יתדות, שהרי בשני המצבים אין הבדל בנסיבות של כח הקרקע ביניקה, ההבדל הוא רק במרחק בו עומד העציץ מכח היניקה, ניתן לקרב אותו אל כח היניקה, וניתן להרחיק אותו, והבדל זה יבוא לידי ביטוי באורך זמן הגידול. משא"כ לגבי מנכש, קרקע שיש בה עשבים רעים וטובים, העשבים הרעים מחלישים את כח היניקה של הקרקע, אין כאן רק שאלה של הפרש זמן, קרקע בה ניכשנו את העשבים הרעים, גרמנו שאותם עשבים טובים, לא רק שיגדלו מהר יותר, אלא יגדלו טוב יותר, הקרקע תוכל למצות את כחה ביתר שאת, מאשר כאשר העשבים הרעים נמצאים, כך שהמנכש עשבים רעים מתוך טובים, גורם לשיפור באיכות היניקה, משא"כ המוריד עציץ המונח ע"ג יתדות, אינו גורם שינוי באיכות, אלא גורם שינוי בכמות, ולגבי שינוי כמותי צודק ההגהות אושרי בהגדרתו, שכיון שהעציץ היה גדל גם כך בהיותו מונח ע"ג יתדות אין בזירוז הצמיחה משום מלאכת נוטע, משא"כ המנכש הגורם לשינוי איכותי של היניקה, בזה יש משום זורע, ולכן אין להקשות מדברי הגמ' במועד קטן על דברי הגהות אושרי במס' שבת. אלא שה"אגלי טל" מקשה על תירוצו קושי' חזקה נוספת: הגמ' במס' ביצה מ"ד. אומרת: שאדם שמגיס בתבשיל חייב משום מבשל. אדם המערב את התבשיל, ממהר התבשיל להתבשל והמגיס חייב משום מבשל, וכך נפסק להלכה. סיר המונח ע"ג האש ובא אדם והגיס את התבשיל, דהיינו: הכניס כף לתוך התבשיל וערב אותו, חייב אותו אדם משום מבשל, למרות שגם לולא שהיה אותו אדם מגיס, היה התבשיל מתבשל, אלא שהיה לוקח לתבשיל להתבשל זמן ארוך יותר וההגסה גרמה לכך שזמן הבישול התקצר, ודבר זה נחשב אף הוא למבשל, א"כ שואל ה"אגלי טל": כיצד יתכן שהגהות אושרי יסבור, שהמוריד עציץ מע"ג יתדות ע"ג קרקע אינו חייב, וכהסברו של ה"אגלי טל": שיש כאן רק קירוב זמן הצמיחה, היניקה היתה ממילא, ולמרות שהיניקה גדלה עי"כ שמורידים את העציץ, מ"מ אין בזה שינוי איכותי אלא שינוי כמותי, האילן יגדל עכשיו בזמן קצר יותר, מה בין ממהר צמיחה לבין ממהר בישול, מדוע ממהר בישול נחשב למבשל, וממהר צמיחה אינו נחשב למצמיח.

גם לקושי' זו יש ל"אגלי טל" תירוץ נפלא וכך כותב: יש הבדל מהותי בין מלאכת מבשל לבין מלאכת זורע, בעוד שבמלאכת זורע נגמרת המלאכה כשמטמין הזרע בקרקע וצמיחת הזרע אח"כ מגלה למפרע שהטמנת הזרע היתה מלאכת זורע, ואדם שאחרי זריעתו יוציא החוצה את הגרעין מהאדמה טרם קליטתו, לא יפטר, וכפי שה"אגלי טל" מוכיח מדברי הראשונים (החנוך במצוה תקמ"ח, ובספר מגן אבות על מסכת שבת דף ע"ג.) משא"כ לגבי מבשל הבישול אינו הכנסת התבשיל לתנור, או העמדתו ע"ג האש, שהרי המעמיד סיר ע"ג האש ואח"כ הורידו קודם שהתבשל, לא עבר על מלאכת מבשל, נמצא שמלאכת מבשל אינו אלא פעולת הבישול שנוצרת בתבשיל.

במס' כלאים מתבאר: שכל זרע אינו נקלט אלא שלושה ימים אחר זריעתו באדמה, ואילו לגבי מבשל ברור הדבר שאדם שיעמיד סיר ע"ג האש סמוך למוצ"ש ויתבשל התבשיל במוצ"ש, לא יהיה כאן חיוב סקילה, ואילו חיוב זורע יש למרות שקליטת הזרע נעשית רק כעבור שלושה ימים, ומוכח כדברי ה"אגלי טל": שמלאכת זורע הגדרתה עצם הטמנת הזרע, ואילו מלאכת בישול אין הגדרתה הכנסת התבשיל ע"ג האש אלא בשולו, ומכאן ניתן להבין את ההבדל בזירוז המלאכה. אם לגבי בישול התבאר שהמגיס חייב משום שהוא הקדים את זמן הבישול, אין אנו יכולים ללמוד מכך שגם המקדים זמן צמיחת האילן חייב משום זורע, שהרי בבישול עצם הבישול הוא המלאכה, ואדם שגרם לכך שהתבשיל התבשל עכשיו, ולא בעוד שעה, גרם לכך שהמלאכה בוצעה עכשיו ולגבי הזמן של עכשיו ה"ז מבשל גמור, אבל לגבי זריעה, הגידול של האילן אינו המלאכה, המלאכה היא עצם פעולת הזריעה, ובזה כל שהאילן היה גדל ממילא ואדם זה לא עשה אלא קרוב הגידול, אין זה נקרא זורע, וצודק הגהות אושרי בסוברו שהמוריד עציץ המונח ע"ג יתדות ומניחו ע"ג הקרקע אינו עובר על זורע דאורייתא.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)