סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים


חסד עם השכנים

תענית כא ע"ב - כב ע"א

 
"בסורא הוות דברתא, בשיבבותיה דרב לא הוות דברתא. סברו מיניה משום זכותיה דרב דנפיש. איתחזי להו בחילמא: רב דנפישא זכותיה טובא, הא מילתא זוטרא ליה לרב. אלא משום ההוא גברא, דשייל מרא וזבילא לקבורה.
בדרוקרת הוות דליקתא, ובשיבבותיה דרב הונא לא הוות דליקתא. סבור מינה בזכותא דרב הונא דנפיש. איתחזי להו בחילמא: האי זוטרא ליה לרב הונא, אלא משום ההיא איתתא דמחממת תנורא, ומשיילי לשיבבותיה
".

קשה, מה בכך דהא מילתא זוטרא ליה לרב או לרב הונא, כיון שזכותם כה רבה מדוע לא תגן על שכונתם, לא פחות מזכות שכניהם בעלי החסד?

נתקשה בכך המהרש"א, וכתב: "רב דנפיש זכותיה כו'. נראה לפרש אף על גב דודאי מכל שכן דבזכותיה דרב היו ניצולין דבכלל מאתים מנה מכל מקום הראו להו כן דבלאו זכותיה דרב נמי היו נצולין בזכותא דההוא גברא כו'. א"נ דאי בזכותיה דרב היו מנכין לו מזכיותיו כדאמרינן לעיל דכעין נס הוא דבר זה דבכל העיר היה דבר ולא היה בשבבותיה דרב וכן תפרש גבי דליקתא". אלא שעל הפירוש הראשון קשה שלשון הגמרא: "סברו מיניה... אלא משום" מורה שהאמת לא היתה כסברתם וזכות החכמים לא היא שהצילה. על הפירוש השני קשה שלשון רבי ינאי בדף כ ע"ב: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה" כלומר שמנכין לו מזכיותיו רק כאשר הוא שגרם לעצמו סיכון מיותר.
ובשפת אמת כתב: "דמי שזכותו כ"כ גדול דאפילו שולט ח"ו פורעניות בשכנים הוא נשמר ממילא אין השכנים נצולין בזכותו". וקשה שמצינו ברשב"י שהגן על בני דורו, וברבא בעמוד הבא שהגן על אנשי עירו. עוד כתב: "דאי הוי בזכותו הוי מציל טפי, אם כן על כרחך אין זכותו מגין עליהם מטעם דלא צייתי ליה או שאין מכבדין אותו כראוי והצלה שלהם היתה מטעם אחר". וקשה שאדרבה מצינו במסכתות יומא דף פז ע"א; וסנהדרין דף ז ע"ב שהיו מכבדין את רב ומלווין אותו בקהל רב, ובמסכת כתובות דף קו ע"א שהיו יושבים בשיעורו של רב הונא קהל עצום.

אלא שאמרו בדברים רבה פרשת וזאת הברכה פרשה יא:
"נח אמר למשה אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול, אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל, מנין שנאמר (שמות לב) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. למה הדבר דומה לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו למי היו מקלסין לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו? כך נח לא הציל אלא את עצמו אבל משה הציל את עצמו ואת דורו הוי ואת עלית על כולנה. דבר אחר אברהם אומר למשה אני גדול ממך שהייתי זן לעוברים ולשבים א"ל משה אני נתעליתי יותר ממך אתה היית זן בני אדם ערלים ואני הייתי זן בני אדם מהולים ולא עוד אלא את היית זן בישוב ואני הייתי זן במדבר".
קיימים שני סוגי צדיקים. יש "צדיק בפרווה" – צדיק לעצמו בלבד, ואין בכוחו להגן על זולתו. ויש צדיק שהוא גם טוב ומשפיע לסביבתו. זכות הצדיק מגנה על אנשי סביבתו רק כאשר תלויה היא בהם. מעלתם של רב ורב הונא היתה רבה, אך כדי להגן על השכונה נדרשה זכות של בעלי החסד הרגילים להשאיל לאותם השכנים. ובמידה שהרחיק חסדם להגיע כך השיגה זכותם להציל.
ורבא שאמרו לו מן השמים בדף כב ע"א שזכותו מגנה על כל מחוזא עירו, גם הוא עוסק היה בצרכיהם. כששמע בדף כ ע"ב על חסדיו של רב הונא שהיה סותר את כתלי העיר הרעועים ואת של עניים היה בונה שוב מממונו, קונה את כל הירק שנותר בערב שבת, מחלק מים ופת לכל הצריך, אמר רבא: "כולהו מצינא מקיימנא, לבר מהא דלא מצינא למיעבד, משום דנפישי בני חילא דמחוזא". ולא יתכן שיהא אדם מתגאה ביכולתו לעשות מצוות בלא שאכן ישתדל לעשותן. ונקט בלשון "מצינא מקיימנא" בלבד, כדי להדגיש שאת הדבר האחרון "לא מצינא למיעבד". ובזה ביאר החזון איש (חו"מ ליקוטים לב"ב קמט ע"א) מדוע חשק שם רבא בממונו של איסור גיורא – כדי שיוכל לעשות את אותם החסדים. ובמסכת בבא בתרא דף ט ע"א אמרו: "הנהו בי תרי טבחי דעבדי עניינא בהדי הדדי, דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעוה למשכיה. אזל חד מנייהו עבד ביומא דחבריה, קרעו למשכיה; אתו לקמיה דרבא, חייבינהו רבא לשלומי. איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא: ולהסיע על קיצתם! לא אהדר ליה רבא. אמר רב פפא: שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי, הני מילי היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב - לאו כל כמינייהו דמתנו". הרי שרגיל היה רבא לעסוק בצורכי בני העיר.

ואף שגם רב הונא עסק בחסד עם אנשי עירו, מכך שרק סביבתו הקרובה ניצלה ניכר היה שלא בו תלויה היתה זכות זו.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר