סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

לכל ברייתא יש מקור במשנה

תענית כא ע"א


ואילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין +דברים ט"ו+ אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? - אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי +דברים ט"ו+ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא,
אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא.

מסוגייתנו משמע שתלמיד חכם "גדול" הוא מי שיודע למצוא לכל דין בברייתא מקור במשנה!

של"ה - כללי התלמוד (ד) כלל תנא ברא אות קלה:

קלה. ברייתות שהם מחוץ לבית מדרשו של רבי, ואינם פירוש המשנה כמו התוספתא הנזכר לעיל, רק דינים שחדשו התנאים ההם,
מכל מקום כל מה דתני רבי חייא רמיזא במתניתין, כמו שאמר אילפא בתענית (כא א) ובכתובות (סט ב): כל דאמר מילתא דרבי חייא ולא פשיטנא לה ממתניתין כו'.
וכן מצינו להתוספות בפרק תשיעי דנדה (סב ב ד"ה רבי חייא) על מה שאמר ריש לקיש לרבי יוחנן: אם רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו. וזה לשונם: אם כן לעולם לא ניתיב תיובתא מברייתא דמתנייה בי(ה) רבי חייא [ובי רבי אושעיא]. ויש לומר, דבכולהו איכא למימר כדאמר אילפא כו', והך הוה פשיטא ליה לריש לקיש דלא רמיזא במתניתין. (עכ"ל).

משמע מתוס' שמובא לעיל שיש מקרים שהיה ברור לאמוראים שאין אסמכתא במשנה כלשהי לדברי ברייתא מסוימת!

ספר יוחסין מאמר שני סדר האמוראים אות האל"ף:

אילפא: בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף ס ב) בגמרא של דפוס אמר ליה אילפא לרבה בר בר חנה אתון תלמידי דר' יוחנן עבידו כותיה אנן נעביד כר' חנינא, אבל גירסת רש"י ז"ל הוא איפא בן רחבא דפום בדיתא ואינו זה, ובסוף פרק מציאת האשה (כתובות דף סט: ד"ה אילפא) פרש"י ז"ל אילפא שם חכם,
ובפרק סדר תעניות (תענית דף כא א) הוא חבירו של ר' יוחנן והלכו שניהם לסחורה ושמע ר' יוחנן מלאך שהיה רוצה לעונשן על שעזבו התורה ומלאך אחד אמר לחבירו כי לאחד מאלה החכמים קיימא ליה שעתא ושמע זה ר' יוחנן וחזר מן הדרך ועשאוהו ראש ישיבה, ובראשונה היו עניים וכשבא אילפא אמר כי הוא היה ראוי לזה כי אילפא היה יודע כל תנא דבי ר' חייא ודבי ר' אושעיא באי זה מקום במשנה יהיו דבריהם פשוטים,
ולפעמים קורא לו חילפא.

הערה: אולי שמו החילופי של "אילפא" הוא "חילפא" כי חכם זה ידע מהו ה"תחליף" לברייתא - בדברי משנה מסויימת!

וראה מה שכתבתי על מסכת נדה דף סב:

"רבי" ו"רבי חייא" / משנה וברייתא

בגמרא:

והתני רבי חייא: דם הנדה ודאי - מעביר עליו ז' סמנין ומבטלו! אמר ליה: רבי לא שנה, רבי חייא מנא ליה?

רש"י מסכת נדה דף סב עמוד ב:

אמר לו זו אינה משנה - ומשובשת היא הואיל ורבי לא שנאה במשנתינו שסידר את המשנה.
ר' חייא - תלמידו מנין לו.

מפשט דברי הגמרא ומפירוש רש"י משמע שברייתא של רבי חייא שהיה תלמידו של "רבי" היא משובשת ולכן "רבי" לא שיבצה במשנה – וממילא אין הלכה כאותה ברייתא.
מרש"י גם משמע שמדובר דווקא בברייתות של רבי חייא ולא שכל ברייתא שמובאת בגמרא - ובודאי לא ברייתא שמובאת על ידי אמורא מסויים – בהכרח שהיא משובשת.

תוספות מסכת נדה דף סב עמוד ב:

רבי חייא מנא ליה - וא"ת אם כן לעולם לא ניתיב תיובתא מברייתא דמתני בי ר' חייא ובי רבי אושעיא

גם תוס' מבין שמדובר דווקא בברייתות של רבי חייא ורבי אושעיא, ולכן הוא שואל, שמסוגייתנו יוצא שאף פעם אין להקשות מברייתות כאלה על אמורא כלשהו.

וי"ל דבכולהו איכא למימר כדאמר אילפא בתענית (דף כא.) ובכתובות (דף סט:) כל דאמר מילתא דבי ר' חייא ור' אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתני' כו' והך הוה פשיטא ליה לר"ל דלא רמיזא במתניתין

והוא עונה שרק ברייתות של רבי חייא שאין להם רמז במשנה – אין להסתמך עליהם. ראה בריטב"א, ביצה דף ו עמוד ב, שכל הברייתות רמוזות במשנה ואילו אמוראים כן אומרים דברים משל עצמם [מובא ב"מתיבתא", "משנת ראשונים"]

ועוד דסברא הוא מדנקט מתניתין כתם ולא דם נדה שמע מינה דדם נדה ודאי לא מצי לבטל ולית ליה חילוק בין להבא בין למפרע.

וראה ב"מתיבתא", הערה טז, שמביא פירוש שדווקא כאן אמר ריש לקיש את העיקרון שהברייתא של רבי חייא משובשת, מפני שדווקא כאן אמר רבי חייא מעצמו את הברייתא ואילו בשאר המקומות רבי חייא אמר את הברייתות משמם של תנאים אחרים.
אולם לענ"ד דבריו אינם ברורים, וכי דברי רבי חייא "פחותים" משל אחרים?
אלא יש לומר, כנראה, כמשתמע מרש"י בסוגייתנו, שדווקא רבי חייא שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, בודאי היה דן לגבי הברייתות "שלו" עם "רבי", ומכיון ש"רבי" לא כלל את אותן ברייתות במשנתו משמע שרבי יהודה הנשיא חולק על רבי חייא ודוחה את דבריו.

ספר הכריתות לשון למודים שער ב:

ה אבל האמת כן הוא. אף על פי שר' חייא ור' אושעיא שנו ברייתות כאשר קבלו מרבי שהיה רבם פעמים הוסיפו מלבם דבר אחד הנראה להם וזה שאנו אומרים בכל מקום רבי לא שנה ר' חייא מנין לו

משמע ממנו כדברים שאמרנו לעיל, שמדובר דווקא בתלמידי רבי יהודה הנשיא שקיבלו ממנו, והוסיפו גם משל עצמם – אבל לדברים אלה היה חסר תוקף כי הם לא היו מוסכמים על חכמים רבים – כמבואר בהמשך דבריו.

וראיה לזה מפירקא קמא דיבמות (דף י') דקאמר אעפ"כ בדקה לוי במתניתין דתני לוי אמו פעמים פוטרת צרתה פעמים אינה פוטרת צרתה אף על גב דרבי לא חשיב למיתנייה מטעם דפירש שם דבפלוגתא לא קא מיירי או משום דמתניתין ר' יהודה היא דאסר באנוסת אביו,
וגם רבי לא שנה אף דבר המקובל במשנה אלא אם כן היה הדבר ההוא מוסכם לכמה חכמים שהיו עמו כאשר סדר המשנה שהרי תניא בתוספתא ומייתי לה בריש סנהדרין דיני ממונות בשלשה רבי אומר בחמשה כדי שיגמר בג' ולא הזכיר רבי דבריו במשנה אף על פי שסדרה מטעם דפרישית, וכן נמצא דברי רבי בכמה ברייתות שאינם במשנה, אף על גב דהך דסנהדרין איכא לפרושי דמתניתין דיני ממונות בשלשה בגמר דין קאי והאמת כדפרישית שהרי מצינו סתם דלא כוותיה מפני שרוב חכמים הסכימו כך כדאיתא בריש שבועות דקאמר בשבועות נסיב כר"ע וליה לא סבירא ליה וטעמא כדפרישית דנסיב אליבא דרוב חכמי דורו וכן פירש ר"י פרק פרת חטאת (דף קט"ו) גבי הא יכול שאני מוציא עולה מחוסרת זמן בבעלים עד ואילו חטאת שיירה כמאי כו' ומסיק תנא טפל וה"ה עיקר, ובתר הכי גבי הא יכול שאני מוציא עולה מחוסרת זמן בגו

הוא מוסיף שגם "רבי" עצמו שיבץ במשנה רק דברים שהסכימו עימו "כמה חכמים". לא ברור האם הוא מתכוון שישבו ממש כבית דין. [/"עריכת המשנה"/]

הליכות עולם שער חמישי פרק ג:

א. קיימא לן בפרק החולץ כל סתם משנה הלכה כסתם, סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם, מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם, משום דכיון דמייתי מחלוקת ברישא והדר סתם לן כחד משמע דקמו רבנן בטעמייהו דהך רבנן ומסתבר להו טעמא דהאיך וסתם לן רבי כוותיה הילכך הלכה כאותו הסתם, והני מילי בחדא מסכתא אבל בתרתי מסכתי לא, דקי"ל אין סדר למשנה, כלומר סדרא דמתניתין לאו דוקא. ושמא המשנה האחרונה נשנית ראשונה בבית המדרש והוה ליה סתם ואחר כך מחלוקת. וכי אמרינן אין סדר למשנה הני מילי לענין מחלוקת ואחר כך סתם, מפני שרבי לא היה שונה לתלמידיו אלא במקום שלבם חפץ, אבל רבי כשסדר המסכתות על הסדר סידרן וצריך טעם בכל מסכתא ומסכתא למה נשנית אחר שלפניה כמו שאמרתי בשער ראשון בס"ד. וכולה נזיקין חדא מסכתא כדק"ל פרקא קמא דע"ז וכן בפרק הגוזל עצים, פירוש נזיקין תלתא בבי:
סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה, אבל מחלוקת במתניתין וסתם בברייתא לא, דאם רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה.

הסבר: מי שקבע שהלכה כ"סתם" משנה הוא רבי יהודה הנשיא – עורך המשנה, ולכן אין הלכה כ"סתם" ברייתא נגד מחלוקת במשנה מפני ש"רבי" לא כתב את הברייתא, ולכן לא שייך לטעון שהוא "סתם" כברייתא.
משמע מדבריו שכל ברייתא היא של רבי חייא.
וגם מדבריו שמחלוקת במשנה קובעת יותר מ"סתם" בברייתא משמע שלא כדברים בפיסקאות הקודמות שיסודות כל דברי ברייתא הם באחת המשניות. אבל באמת אין קשר, כי בהחלט יש מקור לברייתא בדברי משנה - לעיתים המקור לדברי הברייתא הוא כאחת הדעות במנה - אבל לא לצורך הכרעה!

ופעמים פוסק הגמרא כסתם ברייתא ואף על גב דסתם משנה פליג עליה, וכגון דאשתכח בברייתא האי דתנן בלשון המשנה בשם יחיד, כי הא דפרק קמא דסוכה אביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה א"ל כמאן וכו' עד א"ל שבקת מתניתין ועבדת כברייתא א"ל מתניתין יחידאה היא דתניא וכו', וכה"ג במקומות אחרים:

כסף משנה הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ד הלכה יא:

[יא] כל הכתמים הטמאים וכו'. בפ"ט דנדה (דף ס"א ע"ב) ז' סמנים מעבירים על הכתם וכו' הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו ז' סמנים ולא עבר ה"ז צבע הטהרות טהורות ואינו צריך להטביל עבר או שדיהה [ה"ז כתם] הטהרות טמאות וצריך להטביל ובגמרא (דף ס"ב ע"ב) תניא ר' חייא אומר דם הנדה ודאי מעביר עליו שבעה סמנים ומבטלו ופירש"י דם הנדה ודאי כגון נדה שקנתה בסדין דם אף על גב דודאי דם הוא מעביר עליו ז' סמנים ומבטלו ואפילו לא עבר הרי הוא בטל וטהור הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת סמנין מדאזל ליה חזותא
ואף על גב דקאמר התם אהא דר' חייא רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה ופירש"י דאינה משנה ומשובשת היא ר"ל הוא דאמר הכי לפרוקי מאי דאותיב עליה ר"י
אבל ר"י סבר דמשנה היא דהא מותיב מינה לר"ל
ואמוראי בתראי נמי סברי לה התם להא דר' חייא.

משמע מדבריו שרק ריש לקיש סובר את הכלל הנ"ל, אבל רבי יוחנן סובר "משנה היא" – כנראה כוונתו לכך, ש"רבי" גם מסכים לדברי רבי חייא.

לפי זה יוצא שהברייתות של רבי חייא בכל מקום אחר בש"ס לא נדחו.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר