אנו חשובין כבהמה
תענית טז ע"א
"ולמה מתכסין בשקים? אמר רבי חייא בר אבא, לומר: הרי אנו חשובין כבהמה".
פירש רש"י: "כבהמה - דמשער בהמה נינהו, מנוצה של עזים". כלומר שהשק הוא בגד העשוי משער גס של עזים, שבימיהם רובן שחורות היו.
וקשה, הלא גם בגד צמר המצוי, גם הוא מבהמה – מצמרם של הכבשים!
משום כך העדיף המהרש"א לפרש כבפסקי רי"ד: "שהשק עושין ממנו מרדעת לחמור".
אך קשה, שאמרו במסכתות פסחים דף מ ע"ב; עבודה זרה דף סה ע"ב; נדה דף סא ע"ב; ובתוספתא מסכת כלאים (ליברמן) ה הלכה יט: "בגד שאבד בו כלאים (רש"י: שנארג בו חוט של כלאים, ואינו ניכר) - הרי זה לא ימכרנו לנכרי, ולא יעשה בו מרדעת לחמור", ופירש רש"י במסכת נדה דף סא ע"ב: "שאבד בו כלאים - שאם היה מכיר חוט הצמר בבגד הפשתן נותקו וכשר". הרי שמרדעת עשויה מבד רגיל של צמר או פשתים שיש בו איסור כלאים ולא מנוצת עזים המותר אם נתערב בו מיעוט של צמר ופשתים, כאמור במסכת כלאים ט משנה א: "צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר... וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה". ועוד, שהזכירה המשנה עירוב של צמר גמלים וצמר רחלים דוקא, הדומים זה לזה בדקותם, ושל פשתן וקנבוס הדומים בגסותם. ולא הזכירה כלל נוצת עיזים השחורה שניכרין בה חוטים לבנים. וגסה היא יותר מצמר וניכרין בה חוטים דקים אך דקה היא מפשתן וקנבוס וניכרין בה חוטים עבים.
אלא שכתוב בבראשית א, כט-ל: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ... וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה.
ופירש החזקוני: "את כל עשב זרע זרע - כגון תבואה וקטנית ופירות האילן אלו הן למאכל אדם. אבל לכל חית השדה נתתי את כל ירק עשב".
וזהו כדברי רבי יהושע בן לוי במסכת פסחים דף קיח ע"א: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם (בראשית ג, יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ [וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה], זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו (בראשית ג, יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם - נתקררה דעתו".
מעלת האדם שביכולתו להשביח את הבריאה הטבעית, כדברי רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע במדרש תנחומא פרשת תזריע סימן ה (סימן ז בישן). (בראשית ב, ג) אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים – לַעֲשׂוֹת. מאכל האדם הוא לחם העשוי מזרעי הדגן, זהו המזון המיוחד לבר הדעת, כבמסכתות ברכות דף מ ע"א; וסנהדרין דף ע ע"א: "תניא, אילן שאכל ממנו אדם הראשון... רבי יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן".
וכמו במזון כך בדיוק הוא גם במלבוש. הבהמה עוטה שער בלא עיבוד. ואילו מלבוש האדם הוא בד מעובד טווי וארוג העשוי צמר או פשתים, ועליו חלות מצוות התורה כציצית וכלאים.
