גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקי"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת תענית
דף יא ע"א-ע"ב
היושב בתענית לכפרת עוונות - האם נקרא חוטא?
אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא וכו'. רבי אלעזר אומר נקרא קדוש וכו', ומי אמר רבי אלעזר הכי, והאמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו וכו', לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי נפשיה. ריש לקיש אמר נקרא חסיד וכו'. אמר רבי ירמיה בר אבא אמר ר"ל אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים (דף יא א-ב).
כאן מבואר שהתענית היא דבר שאינו הגון, ולשמואל המתענה נקרא חוטא (וכן פסק הרמב"ם בהל' דעות פ"ג ה"א), ולרבי אלעזר - אם יכול לסבול התענית הריהו משובח, ואם לאו נקרא חוטא (וכן נפסק בשו"ע או"ח סי' תקעא ס"א), ודבר זה הוא מפני שמן התורה חובה על האדם לשמור את גופו ונפשו - שלא להזיקו ואין לו כח ובעלות על גופו להזיקו ולהחלישו (עי' ב"ק צא:; רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ה ה"א; שו"ע חו"מ סי' תכ סל"א; ושו"ע הרב חו"מ הל' נזקי הגוף והנפש ס"ד). והקשו בתוס' (ד"ה אמר שמואל) מהא דמצינו שלפעמים מצוה לנדור, כמו שאמרו (סוטה ב:): "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", וכן מדברי שמואל עצמו במס' בבא קמא (צא:) שרשאים לישב בתענית, ותירצו, שהגם שהמצוה של התענית גדולה יותר מן החטא, עם כל זה "יש קצת חטא" בכך, כי אין אדם רשאי להרע ולחבל בעצמו. עי"ש.
וכתב השל"ה הק' (בפר' נשא בדרך חיים וכן במס' תענית), וז"ל: "ואני אומר באימה וביראה וזיע נגד כבוד התוס', כי דבריהם דחוק בענין זה", שכל הקושיות הללו אינן קשה כלל, כי מחלוקת שמואל ורבי אלעזר וריש לקיש מיירי באדם שהוא טהור ונקי שלא טעם טעם חטא - וכל תעניתו היא בשביל תוספת קדושה, ואילו מי שחטא רשאי להחמיר על עצמו להתענות - ואפילו תלמיד חכם, ואפילו מי שקשה לו לסבול התענית רשאי להתענות עד שידע בבירור שאין בו סיג ורושם וכתם, ואדרבה מצוה עליו להתענות לתקן פגמו, ועל זה מוסבים דברי שמואל בב"ק שרשאים לישב בתענית, וכן התענית שנועדה להגדיר עצמו מן ההיתר שלא יבא לידי איסור - מצוה היא, ואין בה שום חטא, וע"ז שפיר אמרו: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", שזהו למיגדר מילתא, ומצוה היא, וכן נקטו הפוסקים (ב"ח, מג"א וט"ז שם, ובשו"ע הרב חו"מ הל' נזקי הגוף והנפש ס"ד) והביאו דברי ה'ראשית חכמה' (בשער התשובה פ"ד), שאפילו ת"ח אם נודע לו חטאתו אשר חטא חייב הוא להתענות, וסברת הדבר היא כי צער זה לא נחשב כצער שאסרה התורה לצער את עצמו, כי אדרבה טובה היא לאדם להציל נפשו משחת.
והנה רש"י (הכא ד"ה נקרא קדוש) מבאר את דברי רבי אלעזר ש"היושב בתענית נקרא קדוש", משום שעל ידי התענית מתמרקין עוונותיו. נמצא אם כן דהכא מיירי גם במתענה לכפרת עוונות, ובזה נחלקו שמואל ורבי אלעזר - אם נקרא חוטא או קדוש, וזה לכאו' שלא כדברי השל"ה הק' והראשית חכמה הנזכרים. אמנם, בדעת רש"י מצינו מחלוקת האחרונים, המג"א (שם סק"א) כתב שכוונתו אינה במי שמתענה על עוונותיו הידועים לו, דבכה"ג לכו"ע חייב להתענות - אפי' ת"ח ואפילו בדלא מצי לצעוריה נפשיה, אלא שהכוונה היא בשאין ידוע לו עוונותיו - ומתענה לצורך אחר, כגון לתוספת קדושה למרק נפשו לה', ונקרא קדוש כי ע"י התענית מתמרקים עוונותיו ממילא, ובכה"ג שפיר נחלקו.
אולם בעל התניא ב'אגרת התשובה' שלו (בפ"ג) הבין בדעת רש"י שאכן מדובר גם במתענה בכוונה לצורך כפרת עוונות, דלא שייך כלל לומר שאין ידוע לאדם עוונותיו, שהרי אמרו ז"ל (זבחים ז.): "שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה", אם כן לעולם שייכא תענית לכפרת עוונות - בין ביודעים ובין בלא יודעים, ונמצא דפליגי שמואל ור"א גם בתענית לכפרת עוונות, וצריך להבין לפ"ז הא דמצינו בראשונים (הרוקח בהל' תשובה;; שע"ת לר"י שער ד אות יב; או"ז סי' קיב. אכן ראוי לציין שהרמב"ם לא הביא בהל' תשובה מענין תעניות וסיגופים) שמגדרי התשובה על העוונות הן התעניות וסיגופים, הלא לפי שמואל היושב בתענית נקרא חוטא. וי"ל דס"ל כדעת התוס' שלדעת שמואל נקרא חוטא - מחמת חבלת נפשו - גם כשמצוה יש בדבר וחייבים להתענות, וא"כ לכו"ע חייבים בתענית כאחד מגדרי התשובה. יתר מכן מצינו במאירי - דבסוגיין מיירי במתענה לכפרה, ונקרא חוטא לא מחמת עצם התענית לבד - שמזיק את עצמו, אלא גם מחמת הסיבות שגרמו לו התעניות, שהם החטאים והפגמים שגרם לעצמו, ולכן גינו חכז"ל את היושב בתענית.
אכן ב'אגרת התשובה' (שם) עולה שמה שמבואר בראשונים תיקוני תשובה בתעניות הם רק אליבא דר"א ור"ל ובדמצי לצעורי נפשיה, ואילו לשמואל אסורים להתענות גם לצורך כפרה, ומשו"ה הסיק, שבזמנינו שנחלשו הדורות אסור להתענות אפילו לכפרת עוונות, כי אפי' בדורות הראשונים בימי תנאים ואמוראים לא היו מתענין כי אם הבריאים דמצו לצעורי נפשייהו, וכ"ש עכשיו שנחלשו הדורות דאסור להתענות כלל (ויש לציין שזה לא כמו שכתב בשו"ע חו"מ הל' נזקי הגוף והנפש המצויין לעיל), ואולי תיקוני התשובה הנעשים על ידי התעניות העצה היא שיפדם בצדקה כדכתיב (דניאל ד, כד): "וחטאך בצדקה פרוק", או כמו שהביא המג"א (שם) בשם השל"ה (במסכת יומא) שהעסק בתורה יותר מן הרגיל נחשב כמו תעניתים וסיגופים, וכן הביא בשם ספרי מוסר שבאמצע האכילה בעוד שמתאוה האדם לאכול מושך את ידיו מן האכילה נחשב לו לסיגוף גדול, שכל דברים כאלו נחשבים במקום התעניות.
