סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

האם מותר לאדם להכניס את עצמו למקום סכנה? / הרב עקיבא כהנא

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

תענית כ ע"ב - כא ע"א


נאמר בגמרא בתענית (כ ע"ב, וכן במסכת שבת דף לב ע"א) "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה". והגמרא מביאה את הסיפור על רב אדא בר אהבה שהכניסו רב הונא שלא מדעתו לחורבה על מנת להוציא את החמור שהיה שם בביטחה, ורב אדא הכיר בכך וכעס.

תוספות בכתובות (ל ע"א) מקשה מדוע אסור לאדם להעמיד את עצמו במקום סכנה, והלא 'הכל בידי שמים'? והוא מחלק בין פשיעה לאונס, באונס – הכל בידי שמים, אבל בפשיעה - אם אדם מכניס את עצמו למקום מסוכן, הוא יכול להזיק לעצמו, ולא מונעים זאת מהשמים.

מהרי"ל (מא הובא ברמ"א יור"ד קטז, ה) מביא את מהגמרא בב"ק (ס ע"ב) שאומרת 'דבר בעיר כנס רגליך', והכוונה שאדם לא יצא ממקומו כאשר יש דבר בעיר, ורואים שצריך לברוח בשעת הסכנה מהעיר. וכותב שאף שכתבה הגמרא בסנהדרין (כט ע"ב) שהאנשים אומרים ש"שב שני הוי מותנא, ואדם בלא זימני לא שכיב" כלומר, שאין מה לברוח מפני הדבר כיון שהוא הורג רק אנשים שהגיע זמנם למות. הגמרא היא רק מה שאנשים אומרים, אבל אין זה אמת. וכותב שגם ספר חסידים כותב שלפעמים הגזירה היא רק על עיר אחת, ומי שבורח מאותה העיר ניצל, ולכן יש לצאת מהעיר.

ים של שלמה (ב"ק ו, כו) מביא את דברי מהרי"ל וכותב שלמרות האמור, אם יש לאדם אפשרות לעזור לאנשים בעיר על ידי זה שהוא יישאר באותה העיר, "חלילה שימנע עצמו, ויפרוש מצרת הציבור, ולא יראה בנחמת ציון", ורק אם אינו יכול לעזור לאנשים בעיר, אז נאמר ש'אין לעמוד במקום סכנה', וכל דבר שמהווה סכנה הוא נחשב כמו 'קיר נטוי' שעליו אמרה הגמרא (ר"ה טז ע"ב) שאם אדם עומד שם, זה מזכיר את עוונותיו. רשב"ש (קצה) כותב שלמרות שדינו של אדם נגזר בר"ה, עדיין יש אפשרות שאנשים ימותו לפני עיתם במגיפה או בכל סכנה אחרת שהם נכנסים אליה, כי 'יש נספה בלא משפט', וזו הכוונה שה'שטן מקטרג בשעת הסכנה', כלומר, שבזמן הסכנה יש חשש שאנשים ימותו, גם אם לא נגזר עליהם למות, לכן יש להשמר מפני דברים מסוכנים, וכן לברוח מהעיר בזמן מגיפה. נראה שדברי רשב"ש הם על דרך דברי תוס' בכתובות שהובא לעיל, להבדיל בין אונס, שעליו יש דין שמיים, לבין פשיעה שבה האדם חושף את עצמו לסכנות חדשות.

בדפים שאותם אנו לומדים השבוע, וברחבי הש"ס יש כמה סיפורים על גדולים שנכנסו או הכניסו אותם למקום סכנה: 1. הגמרא בתענית (כ ע"ב) מביאה את הסיפור על רב ושמואל שכשהלכו עם רב אדא לא חששו לעבור מתחת לקיר נטוי, כי זכותו וודאי תציל אותם. 2. הגמרא בתענית (כא ע"א) מביאה את הסיפור על נחום איש גם זו שאמר לתלמידיו שיפנו קודם את הדברים שרוצים לפנות מהבית, כיון שכל זמן שהוא בבית הבית לא יפול, כי זכותו תעמיד את הבית, ולא חשש לסכן את עצמו. 3. הגמרא באותו עמוד (כא ע"א) מביאה סיפור על אילפא ור' יוחנן שאכלו לחם תחת 'גודא רעיעא' כלומר, קיר נטוי (אמנם, בגבורת ארי מבאר שהם לא ידעו שהכותל היה רעוע) 4. הגמרא בקידושין (כט ע"ב) כותבת שאביי גרם לר' יעקב להשאר בבית המדרש בלילה, על מנת שיהרוג איזה מזיק שהסתובב שם. 5. הגמרא בכתובות (עז ע"ב) אומרת שר' יהושע בן לוי היה נכרך בבעלי ראתן (חולי מדבק) ועוסק בתורה, על מנת להראות שתורה מגינה ומצילה. 6. הגמרא בברכות (לג ע"א) מביאה את הסיפור על הערוד שהיה מזיק לאנשים ובא ר' חנינא בן דוסא ונעמד ליד החור של הערוד, על מנת שירדוף אחריו, ור' חנינא יהרוג אותו, וכך כולם ינצלו.

ושלושה תירוצים ניתן לומר ליישב את המקרים לעיל:

א. המהרש"א בקידושין (כט ע"ב) מבאר שמקרים אלו שבהם נכנסו צדיקים אלו למקום סכנה, ולא חששו, הם בגלל שידעו שזכותם תעמוד להם להנצל מהסכנה, ואף על פי כן הקפידו בגמרא בקידושין, וכן בתענית, כיון שלא רצו שירדו מזכויותיהם, או שלא חשבו שהם מספיק צדיקים.

ב. ה'ציץ אליעזר' (ט, מה, אות ו) כותב באופן דומה שבגלל חסידותם וצדיקותם של אלו, לגביהם זה לא נחשב כלל מקום סכנה, וכך הוא מיישב את הגמרא בברכות, על ר' חנינא בן דוסא. (בניגוד ל'תורה תמימה' (ויקרא יט, הערה קי) שהביא גמרא זו כראייה לכך שמותר לאדם לסכן את עצמו בספק, עבור אחרים שבסכנה וודאית, כי בגלל צדקותו של ר' חנינא זה רק ספק סכנה, ולאנשים אחרים זו סכנה וודאית) לדעת ציץ אליעזר זה כלל לא נחשב סכנה לגבי הצדיק. אך דבריו קשים שהרי הגמרא אוסרת ללכת למקום סכנה גם לצדיקים גדולים, וכפי שכתבה הגמרא שגם יעקב חשש שהניסים שעשו לו המעיטו מזכויותיו, והסיבה שצדיק אינו ניזוק במקום סכנה היא בגלל שמתחשבים בזכויותיו, ומורידים לו מהן. אולי ניתן לבאר את דבריו לפי דברי החינוך (מצוה תקמו) "יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא... כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע..." כלומר שיש אנשים יחידים בדור שאין הטבע שולט עליהם כלל, ולכן אין אצלם סכנות כלל, וממילא מקומות כאלו לא נחשבים כלפיהם כמסוכנים, כי טבע העולם הרגיל לא שולט עליהם.

ג. ניתן לבאר על פי דברי תוס' שהובאו לעיל, ולומר שרק אדם שמגיע למקום סכנה בפשיעתו עלול להסתכן, כיון שאז בודקים את זכיותיו אם הוא באמת ראוי להנצל, אבל אדם שמגיע למקום סכנה באונס, או שאינו יודע כלל על הסכנה, הוא בדין שעליו נאמר ש'הכל בידי שמים', ולכן בגלל שהם לא נכנסו למקום סכנה, אלא היו שם בלי ידיעתם, או בלי אפשרות לצאת (במקרה של נחום איש גם זו) לכן לא נאמר על זה שאדם יכול להרוג את עצמו.

לגבי הגמרא בכתובות כתב הרב חיים דוד הלוי זצ"ל (מים חיים ב, פו) שהרא"ש שם לא הביא להלכה את מעשהו של ר' יהושע בן לוי, אלא את ההרחקות שהיו נוהגים חביריו מבעלי ראתן, והרמב"ם לא הביא כלל את הסוגיא שם, ולכן אין זה נכון להלכה.

לסיכום:
הגמרא אומרת שאסור לאדם להכניס עצמו למקום סכנה, תוספות ורשב"ש כתבו שאם אדם מכניס עצמו לסכנה יש עליו דינים אחרים, והמהרי"ל וים של שלמה מסכימים שיש לברוח מעיר שיש בה סכנת דבר, אלא שהיש"ש מסייג זאת שאם אותו אדם יכול לעזור בעיר שבה הוא נמצא יש לו להשאר בה.
לגבי המקרים הרבים שמובאים בש"ס בהם חכמים סיכנו את עצמם, הבאנו שלושה תירוצים: א. מהרש"א – ידעו שזכותם תעזור להם להנצל. ב. ציץ אליעזר – לגביהם אין בכלל סכנה, בגלל צדיקותם, ובטוח שינצלו. ג. לפי תוס' ניתן לומר שכיון שהם לא ידעו מהסכנה כשנכנסו אליה, לכן באמת זה על פי הדין הרגיל, שדנים בראש השנה את כל הדברים שיארעו באונס על האדם.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר