אין רשאה לנוול
תענית יג ע"ב
"אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה. הא נערה - רשאה".
כתב תוספות:
"אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה - אומר ר"י דהא רשאה לאו דוקא, אלא הכי קאמר: אין הבוגרת חייבת - הא נערה חייבת.
אלא בצונן - וקאמר נערה רשאה - כלומר דאסורה, ואת אמרת דבצונן מותר וקשה לרבא דאמר דבצונן מותר. ומשני כי קתני אכיחול ואפירכוס".
וכתב עליו הגבורת ארי:
"אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה. פירשו התוספות בשם ר"י דהאי רשאה לאו דוקא אלא הכי קאמר אין הבוגרת חייבת הא נערה חייבת. ואומר אני דאין לתמוה על הא דמפרש רשאי חייבת. דכהאי גוונא מצינו בפרק ח' דערכין (דף כח ע"ב) אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אף על פי שאינו רשאי ופירושו אינו חייב. וכן הא דאמר בפרק קמא דקדושין אין בעלי אומניות רשאים לעמוד בפני תלמיד חכם פירושו אין חייבין. מכל מקום איני יודע למה דחקו לפרש כאן הכי דיש לומר אינה רשאה דבוגרות היא כפירוש בכל מקום דאיסורא נמי איכא לנוול את עצמה אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה".
סוף דבריו הם מדברי רש"י כאן בד"ה אין הבוגרת: "אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה". והוסיף בבית הבחירה למאירי: "ואם עשתה כן גוערים בה שלא לעשות כן כדי שלא ימעטו הקופצים".
ואמנם בדברי התוספות לא נאמר שר"י חולק על כך שבוגרת חייבת להתקשט. ר"י רק הוסיף ואמר שבענין נערה – שדייקה הגמרא שהיא רשאה, לא די לפרש שרק מותר לה, אלא הפירוש הוא שהיא גם חייבת להתנוול משום האבילות. דברים אלו נהירים בלשון התוספות לכשרואים את שני הדיבורים כחטיבה אחת, אם לא כדיבור אחד, ודברי ר"י בדיבור הראשון באים לבאר את האמור בדיבור השני.
הגבורת ארי הביא שני מקומות נוספים שבהם פירוש המילה 'רשאי' הוא 'חייב', וכך נתפרש שם ברש"י ותוספות. ואמנם גם במקומות אלה רשאי פירושו 'מותר' – כפירוש שבכל מקום, ונוספה למשמעות הפשוטה גם משמעות נוספת של 'חייב'.
במסכת ערכין דף כח ע"ב: "שור זה עולה - אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אף על פי שאינו רשאי", מדובר במקדיש שור שכבר ננדב, האדם אינו חייב להעלותו לעולה, אך הוא גם אינו יכול להעלותו מפני שאינו שלו.
במסכתות קידושין דף לג ע"א; וחולין דף נד ע"ב: "אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם". נוסף על הפירוש שאינם חייבים לעמוד, פירשו המפרשים שמדובר בשכיר שאסור לו ליבטל ממלאכתו.
אמנם, על עצם הדין שבוגרת חייבת להתקשט כדי שיקפצו עליה, קשה. והלא אינה חייבת כלל להנשא, שכן קי"ל כמאן דאמר שנשים פטורות מפריה ורביה!
ועוד קשה, היתכן שנשים תהיינה פטורות מפריה ורביה? והלא אם תממשנה את פטורן, כיצד עולם יִבָּנֶה?!
וביחוד יִקְשֶׁה על דברי התוספות במסכת בבא בתרא דף ס ע"ב: "דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים - תימה הכתיב פרו ורבו? ושמא על אותן שכבר קיימו פריה ורביה קאמר והיינו זרעו של אברהם כלה שלא יוליד אלא בן ובת". ולמה לא יתפרש כפשוטו גם על אלו שלא קיימו פריה ורביה, הלא גם הם לא יוכלו לישא נשים שכן הנשים לא תסכמנה להנשא משום אבילות החורבן!
אלא שכל טעם פטור הנשים ממצוות "וכיבשוה" פירש רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון במסכת יבמות דף סה ע"ב: "אמר קרא: ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש". אין דרכה ואינה מחוייבת לחזר אחר בעלה לכבוש את לבו, כבמסכת נדה דף לא ע"ב: "שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה איש מחזר על אשה, ואין אשה מחזרת על איש? משל לאדם שאבד לו אבידה, מי מחזר על מי - בעל אבידה מחזיר על אבידתו". אבל בסיוע למצוה בהתקשטות – אדרבה, זו דרכה של אשה דוקא, והאיש אסור בה. וכשמצא האיש את אבידתו אין האשה נמנעת מלהנשא לו.
בדומה לזה כתב בספר חרדים מצוות עשה פרק ד, יח: "לברך בהן את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל, וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה, ממנין תרי"ג". ובשו"ת יהודה יעלה חלק א או"ח סימן מו, השווה זאת למצוות האשה בפריה ורביה וביבום, שאלו ואלו מסייעים ידי עושה מצוה.
לולא ישראל המתברכים לא יוכלו הכהנים לקיים את מצוותם. ולולא הכהנים מקבלי מתנות הכהונה לא יוכלו ישראל לקיים את מצוותיהם.
שאלתי את הרב מרדכי אליהו אודות דין זה שנפסק בשו"ע יו"ד שפא, ו: "בוגרת שאירעה אבל, כיון שעומדת לינשא, מותרת בכיחול ופירקוס", האם חל הוא מתחילת הבגרות גם כשאין רגילות להנשא אז, כבזמננו? וענה שגם בזמן הזה מעת בגרות כבר עוסקים בה להשיאה.
