הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"איכא דאמרי"... "והלכתא"

תענית יג ע"א-ע"ב

אמר רבא: אבל מותר לרחוץ בצונן כל שבעה, מידי דהוה אבשרא וחמרא. מיתיבי
אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה. הא נערה - רשאה. מאי לאו - ברחיצה, ובמאי? אילימא בחמין אין הבוגרת רשאה, והאמר רב חסדא: אבל אסור להושיט אצבעו בחמין! אלא לאו - בצונן. - לא, אכיחול ופירכוס. לימא מסייע ליה, דאמר רבי אבא הכהן משום רבי יוסי הכהן: מעשה ומתו בניו של רבי יוסי בר חנינא, ורחץ בצונן כל שבעה! - אמרי: התם בשתכפוהו אבליו זה אחר זה. דתניא: תכפוהו אבליו בזה אחר זה, הכביד שערו - מיקל בתער, ומכבס כסותו במים. אמר רב חסדא: בתער - אבל לא במספרים, במים - ולא בנתר ולא בחול ולא באהל.
איכא דאמרי, אמר רבא: אבל אסור בצונן כל שבעה. - מאי שנא מבשר ויין? - התם לפכוחי פחדיה הוא דעביד. לימא מסייע ליה: אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה, הא נערה - רשאה. במאי? אילימא בחמין אין הבוגרת רשאה, והאמר רב חסדא: אבל אסור להושיט אצבעו בחמין! אלא לאו - בצונן. - לא, אכיחול ופירכוס. אמר רב חסדא, זאת אומרת: אבל אסור בתכבוסת כל שבעה.
והלכתא: אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין ובין בצונן כל שבעה. אבל פניו ידיו ורגליו, בחמין - אסור, בצונן - מותר. אבל לסוך - אפילו כל שהוא אסור. ואם לעבר את הזוהמא - מותר

1.
בגמרא מובאות שתי נוסחאות של הלכה שאמר רבא.

2.
בפשטות, ה"והלכתא" פוסק כמו דעת ה"איכא דאמרי".

3.
ויש להקשות, לפי השיטות [ראה בדף הקודם - תענית דף יב] שיש לפסוק תמיד כ"לישנא אחרינא" - וממילא כ"איכא דאמרי" בסוגייתנו - מדוע הגמרא היתה צריכה לפסוק באופן מפורש אותו דבר.

4.
ראה אצל שפיגל, "אמר רבא הלכתא", עמוד 211. הוא טוען שהיה חכם סבוראי בשם "רבא", והרבה פעמים בש"ס כשנאמר "אמר רבא הלכתא" - 39 מופעים בש"ס הכוונה היא ל"רבא" הסבוראי, ובסוגייתנו יש באמת גירסא של "אמר רבא הלכתא" [במקום "והלכתא"]. והוא מביא, שבעל ה"דקדוקי סופרים" אומר כך: "ונוסחא מוטעת היא דלחד לישנא ס"ל לרבא דבצונן מותר כל גופו ואף לאידך לישנא אין דרך אמורא לומר הלכה על דברי עצמו" [כלומר, לא הגיוני שאמורא אומר הלכה ואחר כך הוא עצמו אומר "והלכתא"]. אומר על כך הנ"ל - שפיגל - שאם מדובר ברבא המאוחר - הסבוראי - הרי שמיושב, שהרי רבא שאמר את ה"והלכתא" איננו אותו רבא שאמר את הדין עצמו [לפי כל אחת מהנוסחאות].
הערה: לא מצאתי את הדברים במקור ב"דקדוקי סופרים"!

5.
וראה אצל הרב זיני "רבנן סבוראי", עמודים 102-103, שמביא מהראשונים שהיו לפניהם גירסאות שונות בסוגיה וגם של הפסק של "והלכתא", ומסקנתו היא, שהסוגיה עברה שינויי עריכה רבים. היוצא מדבריו שכנראה הסבוראים ערכו מחדש את כל הסוגיה ולא רק את ה"והלכתא".

6.
ונראה לחדש: במקרה כמו בסוגייתנו, שכל אחת מהנוסחאות [שחלוקות מה אמר רבא] כוללות משא ומתן שלם ולא רק היגד מסויים או דין בודד יש משמעות שונה להבאת שתי הדעות ובלשון "איכא דאמרי". בפשטות יש לומר, שבבית המדרש שבו דנו האמוראים הועלו טענות שונות ואפשרויות שונות, ולאחר זמן [בזמן "עריכת הגמרא"?] ניסו לשחזר מה היו שלבי הדיון והועלו שתי נוסחאות לדיון. הסבר זה מתאים בדרך כלל לסוגיות [ובעיקר לסוגיות שלמות - כבסוגייתנו] שיש בהן שתי נוסחאות.

6.1
אבל בסוגייה כבסוגייתנו [גם בגלל ה"והלכתא"] נראה לומר, שרבא עצמו אמר את כל מהלך הסוגיה בשתי נוסחאות. הוא התלבט והעלה שתי אפשרויות, ולבסוף הוא עצמו הכריע !

6.2
ומתאים למה שמובא ב"מתיבתא", הערה יח, שיש שמביאים ב"איכא דאמרי" את כל חלקי הסוגיה שבלשון הראשון - גם הקטעים שאינם לפנינו בדפוס - של דברי רבא!

6.3
ואם נאמר שההסבר הנ"ל מתאים גם לכל סוגיה שיש בה שתי לשונות הרי שיותר מובן מדוע יש פוסקים שתמיד הלכה כ"איכא דאמרי", כי יש להניח שהאמורא אמר בסוף דבריו את דעתו הסופית, וקצת דומה לכלל הכללי של "הלכה כבתראי"!