המתענה- קדוש או חוטא? / הרב בניה קניאל

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

תענית יא ע"א-ע"ב

הקדמה:
בגמרא (יא ע"א-ע"ב) מובאות דעות של תנאים ואמוראים ביחס לאדם שמתענה, האם הוא חוטא או קדוש. במאמר שלפנינו נביא את הסוגיות שבהם נידונה שאלה זו, האם יש איסור להתענות או שלהיפך יש בכך מצווה. כמו כן ננסה לבאר את שיטת הרמב"ם בעניין, וכיצד על פי הרמב"ם ניתן להבין את היחס בין הסוגיות השונות. יש לציין שהדיון בסוגיות וברמב"ם אינו מתייחס לתענית ביום מסוים אלא לשאלה העקרונית עד כמה אדם צריך לנהוג בפרישות ובעינוי.

המקורות בגמרא ביחס לתעניות:
1) תענית (יא ע"א-ע"ב):
א. שמואל אומר שהיושב בתענית הוא חוטא. הגמרא אומרת שדעתו היא כדעת רבי אלעזר הקפר שאומר שנזיר הוא חוטא כי הזיר עצמו מן היין. רבי אלעזר חולק וסובר שנזיר נקרא דווקא קדוש.
ב. גם לפי רבי אלעזר ישנם מקרים בהם לא ראוי להתענות. אם לאדם קשה להתענות ("לא מצי לצעורי נפשיה") לא ראוי שיתענה. גם תלמיד חכם עדיף שלא יתענה, כדי שיהיה לו כוח לעסוק בלימוד תורה.

2) בבא קמא (צא ע"ב)
מובא בגמרא שאסור לאדם לחבול בעצמו הגמרא מקשה מברייתא שבה כתוב שמותר לאדם להרע לעצמו. שמואל מתרץ שמותר להרע כשאומר אשב בתענית. כלומר, אסור לאדם לחבול בעצמו אבל מותר לו לענות את עצמו בתענית. לכאורה יש כאן סתירה בדברי שמואל, במסכת תענית אמר שמואל שאדם שמתענה נקרא חוטא, ואילו במסכת בבא קמא שמואל אומר שאדם רשאי להרע לעצמו בתענית.

3) מסכת תענית (כב ע"ב)
הגמרא מביאה ברייתא: " תנו רבנן: עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ואחד ספינה המיטרפת בים, ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין, ומפני רוח רעה - על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית. רבי יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו." הגמרא מדברת כאן במקרה מיוחד של עת צרה, ולכן האדם רוצה להתענות. נראה שמקרה שכזה גם שמואל יודה שמותר לאדם להתענות. המחלוקת בברייתא היא ביחס לאדם שרוצה לסגף את עצמו עד שיגיע למצב של רעב קיצוני, שם יש חשש שהבריות לא יעזרו לו. אך להתענות תענית רגילה בעת צרה נראה גם שמואל וההולכים בשיטתו יתירו.

שיטת הרמב"ם והבנת היחס בין הסוגיות:
1) רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א - האם ראוי להתענות כדרך קבועה בעבודת ה'
"שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד".בהלכה זו הרמב"ם פוסק כשמואל, שאדם שמתנהג בפרישות ובעינוי נקרא חוטא. הרמב"ם מביא את המקור מדברי
חכמים ביחס לנזיר, כפי שהבאנו לעיל שהגמרא אומרת שזה המקור לדברי שמואל.
הרמב"ם מסיים את ההלכה כך " ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם." בסיום הדברים הרמב"ם מגדיר באיזו תענית אדם נקרא חוטא. אם נדייק בלשונו, הרמב"ם אומר שהבעיה היא להתענות תמיד, כדרך קבועה לעבוד את ה'. הדברים מבארים את הסתירה שהבאנו לעיל מדברי שמואל במסכת בבא קמא, שם שמואל מדבר על אדם שמתענה מפני צורך מסוים באופן זמני ולכן זה מותר. במסכת תענית שמואל אומר "כל היושב בתענית נקרא חוטא", מי שיושב באופן קבוע נקרא חוטא, ולא כל מי שמתענה. הרמב"ם מגדיר הגדרה נוספת: "מסגף עצמו בתענית". הסיגוף גם מוזכר בגמרא כבעייתי משום שאפשר להגיע מצב קיצוני שמרוב תענית יזדקק לבריות. על תענית קיצונית כזאת אומר הרמב"ם אומר שלא יתענה אפילו באופן ארעי.

2) רמב"ם הלכות דעות פרק ב הלכה ב- איזה אדם צריך להתענות לפי הרמב"ם
"כיצד היא רפואתם מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החמה מלבו ... וכיוצא בדברים אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהוא דרך הטובה, ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו, ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה."
דברי הרמב"ם כאן מתאימים עם דבריו בפרק ג. הדרך שבה ראוי לילך כל ימי חייו היא דרך האמצע, אבל כשיש צורך, כגון שאדם קנה מדה שנוטה לצד התאווה, באופן זמני ראוי לנהוג של פרישה קיצונית באותה המידה, ולהתענות. ניתן להסביר שבזו כוונת שמואל במסכת בבא קמא, שאדם רשאי להרע לעצמו בתענית, שמדובר בתהליך זמני שנועד להשיב את האדם לאמצע.

3) רמב"ם הלכות תעניות פרק א הלכה ט –תענית בעת צרה
"כשם שהצבור מתענים על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו, כיצד הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין, יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו". כאן הרמב"ם מתבסס על הגמרא שמדברת על תענית בעת צרה, שאז ראוי לאדם להתענות כדי לבקש רחמים. אפילו שהרמב"ם פסק בהלכות דעות כשמואל שהמתענה נקרא חוטא, בעת צרה ראוי להתענות.

סיכום:
לפי הרמב"ם הדרך הקבועה שראוי לאדם לנהוג בה היא דרך האמצע, במידות וגם במעשים. אין להוסיף איסורים על מה שאסרה תורה. לכן אדם לא צריך לשבת בתעניות כדרך קבע במהלך חייו. אבל באופן ארעי אדם יכול להתענות.
המצבים בהם ראוי להתענות לפי הרמב"ם הם בעת צרה או כאשר אדם רואה שהוא נוטה לצד קיצוני של תאווה ינהג בפרישות קיצונית עד שיחזור לדרך האמצע.