תפילה ותחנונים
תענית ח ע"א
"ואמר רבי אמי: מאי דכתיב אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, אם ראית דור שהשמים משתכין כנחשת מלהוריד טל ומטר - בשביל לוחשי לחישות שאין בדור {רש"י: בשביל שאין מתפללים תפלה בלחש}. מאי תקנתן - ילכו אצל מי שיודע ללחוש, דכתיב (איוב לו, לג) יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ. ...
ואם לחש ולא נענה - מאי תקנתיה? ילך אצל חסיד שבדור, וירבה עליו בתפלה, שנאמר (איוב לו, לב) וַיְצַו עָלֶיהָ בְמַפְגִּיעַ, ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי".
קשה,
א. במה נשתנתה הסיפא מהרישא? מה תועלת שאם לחש בעל הלשון בתפילה ולא נענה, ירבה שוב חסיד שבדור בתפלה? הלא גם בעל הלשון – מלוחשי לחישות הוא הראוי לתפילה!
ב. היכן מרומז בפסוק וַיְצַו עָלֶיהָ בְמַפְגִּיעַ שמדובר בחסיד שבדור?
ג. הכיצד הקדימה הגמרא את הפסוק המאוחר, והמשיכה שאם לא נענה – יעשה אז את האמור בפסוק שלפני כן?
אלא שאמרו במסכת בבא מציעא דף נט ע"א:
"אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר: (איכה ג, ח) גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי. ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר: (תהלים לט, יג) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ".
בתפילה מוטחות טענות כלפי מעלה, בעוד שהתחינה נאמרת בשפה רפה בלחש ובדמעות. (משלי יח, כג) תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת. משחרב בית המקדש בטלו בעוונותינו כל טענות. לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים, מַה נִּתְאוֹנֵן מַה נֹּאמַר מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק. ורק חסיד שבדור אין לו במה לבוש וזכאי הוא לבוא בדרישות מן שמיא, בהיותו מהנשמות הקדומות לחורבן, כדברי רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן במסכת יומא דף לח ע"ב: "ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור".
מעתה מבואר, שאין מוקדם ומאוחר בשני פסוקים אלו. וכיון שבאחד מהפסוקים מדובר בתפילה בְּמַפְגִּיעַ ובהטחת דברים, על כרחך רק בפי חסיד שבדור נאמרת היא, ועל כרחך יידרשו לה רק כשכבר כלו כל הקיצין.
עוד בענין בקישור זה.
