איכוון ותקע לי
ראש השנה כח ע"ב - כט ע"א
"אמר ליה רבי זירא לשמעיה: איכוון ותקע לי. אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה מיתיבי: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. וכי כוון לבו מאי הוי? היאך לא קא מיכוון אדעתא דידיה! - הכא בשליח ציבור עסקינן, דדעתיה אכוליה עלמא. תא שמע: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע - לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע. קתני משמיע דומיא דשומע, מה שומע שומע לעצמו, אף משמיע - משמיע לעצמו. וקתני: (לא) יצא! - תנאי היא, דתניא: שומע - שומע לעצמו, ומשמיע - משמיע לפי דרכו. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים - בשליח צבור, אבל ביחיד - לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע".
וקשה, ולא שני לך בין לכתחילה לדיעבד?! הרי רבי זירא ציוה על שמשו שלכתחילה יכווין להוציאו ידי חובה, ומה הקושיה מאותן הברייתות שמבואר בהן שיצא דיעבד?
אלא שסמכה הגמרא על הברייתא שהובאה לבסוף: "תנאי היא, דתניא: שומע - שומע לעצמו, ומשמיע - משמיע לפי דרכו. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים - בשליח צבור, אבל ביחיד - לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע".
לת"ק: "משמיע - משמיע לפי דרכו", ואינו נדרש לכווין להוציא ידי חובה אף לכתחילה. ולרבי יוסי: אף דיעבד לא יצא. ודעת ביניים – אין.
וזה כפי דברי התוספות במסכת בבא מציעא דף כא ע"א ד"ה וכמה, שקושיות הגמרא אינן אלא פתיחה של דברי התרצן – הוא ה"שואל ומשיב" (פרקי אבות פרק ו, ו). לכן סוגיית הגמרא מלכתחילה הציעה רק את האפשרויות שיהיה ניתן לאשרן או לדחותן בדברי הברייתות שיובאו. אמנם למסקנה אפשר רבי זירא חשש רק לכתחילה לדברי רבי יוסי.
