הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מהו דתימא"
ראש השנה כח ע"א-ע"ב
שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאו ואכל מצה - יצא. כפאו מאן? אילימא כפאו שד - והתניא: עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים - הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה - הרי הוא כשוטה לכל דבריו! -
אמר רב אשי: שכפאוהו פרסיים.
אמר רבא, זאת אומרת: התוקע לשיר - יצא. פשיטא,
היינו הך? - מהו דתימא: התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל
אבל הכא - +ויקרא כג+ זכרון תרועה כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא, קא משמע לן.
אלמא קסבר רבא: מצות אין צריכות כוונה.
איתיביה: היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. מאי לאו - כוון לבו לצאת? לא, לקרות. - לקרות? הא קא קרי! - בקורא להגיה.
1.
רב אשי מסביר את דינו של אביו של שמואל [הערה: נראה שלא מדובר ברב אשי מסדר הגמרא אלא ברב אשי הקדמון שחי מעט אחרי דורו של "רב"], שמי שאכל מצה מחמת כפיה חיצונית [פיזית-כוחנית או באיומים] יצא ידי חובתו. רבא למד מכך שגם מי ששומע שופר ממי שתקע שלא לשם מצוה - גם יצא ידי חובתו. והגמרא מסבירה שרבא מחדש שלא מבחינים בין שני המקרים ולשניהם דין שווה - שמצוות אינן צריכות כוונה.
2.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ג
אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו גוים או לסטים לאכול יצא ידי חובתו,
אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואחר כך נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות.
2.1
מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ג:
[ג] אכל מצה בלא כונה וכו'. בראש השנה פ' ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ"ט.) שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו
אמר רב אשי לא צריכא שכפאוהו פרסיים וכו' ע"כ.
ופסק רבינו כן.
הרמב"ם פסק כהסברו של רב אשי, שאם גויים כפו עליו לאכול מצה - יצא ידי חובתו.
3.
המשך דבריו:
וראיתי מי שכתב שהטעם שכיון שהוא יודע שהלילה הוא פסח
הערה: הוא לא מוסיף שיודע גם שזו מצה!
והוא חייב באכילת מצה יצא אף על פי שלא נתכוון לצאת ונאנס באכילתה
אבל אם היה סבור שהוא חול ואכלה
או שהיה סבור שאין זה מצה ואכלה לא יצא וזהו שלא הזכירו בגמרא אלו הצדדין. ודברי טעם הן:
כאן הוא מסביר שאפשר להסביר את הרמב"ם במצה כי הוא יודע שזו מצה ויודע שהוא חייב בה אלא שלא מתכוון לצאת ידי חובה ואכל בכפיה - יצא. אבל אם לא ידע שזו מצה וכד' - לא יצא [כי דינו כ"מתעסק"].
הערה: כדי שיצא ידי חובה הוא צריך לדעת את שני התנאים: גם שזו מצה וגם שהיום הוא ליל הפסח.
3.1
תוספת הסבר:
יש כאן הבחנה בין אי ידיעה של הנתונים הנדרשים לקיום המצוה לבין מצב שקיימת ידיעת הנתונים אלא שקיים אי רצון לבצע את פעולת המצוה - לאכול מצה [אכל בכפיה]. האם מוגבל דווקא לפעולה אקטיוית [כמו אכילת מצה]?
4.
כסף משנה הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ג:
[ג] אכל מצה בלא כונה וכו'. בהלכות שופר פ"ב כתבתי מה טעם פסק רבינו כאן שיצא בלא כונה אף על גב דבעלמא ס"ל דמצות צריכות כונה:
הוא מסביר שהרמב"ם כעיקרון סובר שמצות צריכות כוונה ובמצה יצא ידי חובה אף אם לא מתכוון בגלל סיבה מיוחדת [שנהנה באכילתו].
4.1
פעולה שמתבצעת בכפיה אבל לנכפה יש הנאה מביצוע הפעולה או מתוצאתה הרי שנחשב כאילו יש לו רצון בקיומה של הפעולה [כאילו מדובר ב"רצון" בדיעבד"].
5.
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב הלכה ד:
המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא,
נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו
או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת
לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע.
לפי דברי רבא בגמרא צריך היה לפסוק שמצוות אינן צריכות כוונה גם במצות שופר [לפי הסברו לעיל של ה"מגיד משנה"], אבל הרמב"ם פוסק כאן שכן צריך כוונה לצאת ידי חובה גם מצד התוקע וגם מצד השומע.
6.
וכך מקשה ה"מגיד משנה":
מגיד משנה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב הלכה ד:
ויש מן הגאונים שלא פסקו כן אלא כרבא (ראש השנה דף כ"ח) דאמר התוקע לשיר יצא דמצות אינן צריכות כונה וכל שנתכוין לתקיעה ראויה אף על פי שלא נתכון לצאת יצא וזה דעת הרבה מן האחרונים ומכללם הרשב"א והרא"ה ז"ל
ואני תמה בדברי רבינו שהוא פוסק פרק ששי מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם שיצא ידי חובתו וזה נראה בגמ' שהוא כדעת מי שאומר מצות אין צריכות כונה
שכך שנינו שם שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ואוקימנא לה כגון שכפאוהו פרסיים ואמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ואמרו אלמא קסבר רבא מצות אינן צריכות כונה
וא"כ היאך פסק כאן רבינו שמצות צריכות כונה והצריך כאן כונת שומע לצאת וכונת משמיע להוציא.
7.
הוא מנסה ליישב את הסתירה בפסקי הרמב"ם:
ולא מצאתי בזה תירוץ נאות לדעתי אם נוסח ספריו אמת רק שנאמר שרבינו סובר דהא דכפאוהו ואכל מצה אינה תלויה בדין השופר
ואולי שהוא סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה
ואפילו התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כונה משא"כ באכילת מצה
ורבה הוא שהשוה דינן ולפיכך דקדקו ואמרו אלמא קסבר רבה מצות אינן צריכות כונה ולא דקדקו כן מההיא דכפאוהו ואכל מצה,
הוא אומר שרק לפי רבא בגמרא [ה"מגיד משנה" גורס "רבה" במקום "רבא"] יש קשר ישיר בין כוונה לאכילת מצה לכוונה במצות שופר.
7.1
כנראה שכוונתו היא, שהרמב"ם פוסק כמו ה"מהו דתימא" שאמרה הגמרא עצמה, כלומר, שיש הבחנה בין אכילת מצה לשמיעת שופר. בדרך כלל הביטוי "מהו דתימא" בש"ס משמעו שהסבר זה נדחה! ולא כמו שפסק הרמב"ם כאן.
7.2
ובאמת הרמב"ם סובר שמצות צריכות כוונה, ודווקא אכילת מצה מיוחדת בזה שהיא נחשבת כאילו התכוון לצאת ידי חובה.
7.3
ורבא [או "רבה"] סוברים בגמרא שמצות אינן צריכות כוונה. ותרצו את קושיות הגמרא "בדוחק".
7.4
בתוך דבריו הוא מבחין בין פעולה אקטיוית - אכילת מצה - לבין פעולה פסיבית - שמיעת קול שופר. והוא מעיר שלמרות שנזקקת פעולת תקיעה בשופר [שהיא פעולה אקטיוית] הרי שהגדרת המצוה היא השמיעה - לשמוע קול שופר.
7.5
המשך דבריו:
ועם כל זה אני מסתפק שלא תהיה נוסחת רבינו האמיתית שם גבי מצה לא יצא שכן נראה מן ההלכות ולא ראיתי מי שחלק בין מצוה למצוה בדין הכונה:
לכאורה משמע מדבריו שהוא לא מקבל את ההבחנות [למיניהן] בין סוגי המצוות [ההבחנה בין מצות אכילת מצה לבין מצות שופר].
8.
ראה המשך בדף הבא!
