הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
לשון ראשון ולשון אחרון - כמי הלכה
ראש השנה כז ע"א-ע"ב
משנה. שופר שנסדק ודבקו - פסול, דיבק שברי שופרות - פסול.
ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה - פסול, ואם לאו - כשר...
...
תנו רבנן: הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו - פסול.
ניקב וסתמו, בין במינו בין שלא במינו - פסול.
רבי נתן אומר: במינו - כשר, שלא במינו - פסול.
במינו כשר -
אמר רבי יוחנן: והוא שנשתייר רובו. מכלל דשלא במינו, אף על פי שנשתייר רובו - פסול.
איכא דמתני לה אסיפא: שלא במינו - פסול.
אמר רבי יוחנן: והוא שנפחת רובו. מכלל דבמינו, אף על פי שנפחת רובו - כשר.
1.
בין המקרים במשנה מוזכר גם המקרה של "ניקב וסתמו" שתלוי רק בתנאי של אם מעכב את התקיעה - פסול, ואם לא מעכב את התקיעה - כשר. [ונחלקו הפרשנים אם הכוונה שמעכב את התקיעה לפני התיקון או אחרי התיקון].
1.1
הגמרא מביאה ברייתא בעניין "ניקב וסתמו" ושיש בה מחלוקת בין תנא קמא ורבי נתן.
לכאורה משמע שהמשנה [שהיא "סתם משנה"] היא כדעת תנא קמא בברייתא, ולכן ההלכה צריכה להיות לכאורה כתנא קמא בברייתא ולא כרבי נתן.
2.
רבי יוחנן מתייחס בגמרא רק לדברי רבי נתן, ויש שתי נוסחאות [שתי לשונות] בגמרא בדברי רבי יוחנן. בכל מקרה, משמע שרבי יוחנן פוסק כרבי נתן ולא כתנא קמא, והרי יש "סתם משנה" כתנא קמא ורבי יוחנן עצמו קבע כלל ש"הלכה כסתם משנה"!
3.
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א הלכה ה:
... ניקב אם סתמו שלא במינו ז פסול,
סתמו במינו אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר...
+/השגת הראב"ד/ ניקב וסתמו שלא במינו פסול במינו כשר אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו. א"א לא הסכים לירושלמי והכי גרסינן התם (פ"ג ה"ו) כיני מתניתא אם היה מעכב את התקיעה פסול, פירוש ואף על פי שתקנו מפני שקול הסתימה הוא זה ואם סתמו במינו מיהת כשר והעכוב שאמרו לא עכוב לגמרי אלא אפילו פגמו, ושם פירשו שאם לא סתמו והניחו פגום כשר שכל הקולות כשרים בשופר.+
הרמב"ם פוסק בפשטות כהסבר הראשון של רבי יוחנן בדברי רבי נתן בברייתא, שאם ניקב וסתמו במינו רק אם לא נפחת רובו - כשר.
4.
מגיד משנה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א הלכה ה:
ניקב וסתמו וכו'. דברי רבינו הם כדברי ההלכות דבעינן ג' דברים שיהיה הסתימה במינו ושלא ניקב חציו אלא נשתייר רובו ושאינו מעכב את התקיעה אחר הסתימה וכן פסקו ר"ח ובעל הלכות ז"ל כלישנא קמא דר' יוחנן ולחומרא
ויש בזה שטה אחרת וכבר העלה הרשב"א ז"ל שפסק זה עיקר...
משמע ממנו שרבי יוחנן פוסק כדעה הראשונה של רבי יוחנן בגלל שמדובר בדין דאורייתא [של תקיעה בשופר כשר] ויש להחמיר, והדעה הראשונה של רבי יוחנן מחמירה יותר מהדעה השניה.
5.
לחם משנה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א הלכה ה:
[ה] ניקב אם סתמו שלא במינו פסול וכו'. כבר כתב ה"ה ז"ל שדעתו כדעת ההלכות שהוא ז"ל מפרש המחלוקת שבברייתא ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול רבי נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול דאיירי בשאינו מעכב את התקיעה אבל מעכב את התקיעה דברי הכל בין במינו בין שלא במינו פסול
ופסק כרבי נתן מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליביה
ולהכי בעינן תלתא במינו ואינו מעכב ונשתייר רובו,
הוא מסביר שמהעובדה שרבי יוחנן דן בדברי רבי נתן הרי משמע שהוא פוסק כמותו [כדברינו לעיל בסעיף 2]
5.1
והכריח הר"י פירוש זה דאלת"ה קשה דר' יוחנן לר' יוחנן דהא איהו פסק כרבי נתן ואי אמרת דר' נתן איירי אפילו במעכב ומכשיר במינו א"כ סתם מתני' דלא כותיה דקאמרה דבמעכב אפילו במינו דהא מתניתין אם מעכב את התקיעה סתמא קאמרה אפילו במינו ור' יוחנן א"ל בעלמא דהלכה כסתם משנה וא"כ קשיא...
הוא מיישב את רבי נתן עם "סתם משנה" - משנתנו - ומשיב על שאלתנו לעיל בסעיף 1.
6.
הריטב"א מאריך בביאור הסוגיה:
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף כז עמוד ב:
ניקב וסתמו וכו' ר' נתן אומר וכו'. היה נראה דבמעכב את התקיעה פליגי ומשום הכי פליגי רבנן אפילו סתמו במינו ור' נתן מכשיר כשסתמו במינו אף על פי שמעכב את התקיעה, וסתם מתני' דפוסל במעכב את התקיעה רבנן דסתמו סתם אפילו במינו משמע, וכיון דכן הלכתא כרבנן...
הוא אומר כדברינו לעיל בסעיף 1.
6.1
ומיהו אינו מחוור דהא משמע דר' יוחנן כר' נתן סבירא ליה והיכי לא אקשינן ליה מדפסק בעלמא הלכה כסתם משנה וכדפרכינן בכל דוכתא,
אם רבי יוחנן פוסק כרבי נתן הרי הוא סותר את הכלל שהלכה כסתם משנה - כדברינו לעיל בסעיף 2.
6.2
ועוד שהרי בנוסחאות מדוייקות בירושלמי אמר בפירוש דמתני' ר' נתן היא דגרסינן התם בנוסחי דוקני שופר שנסדק ודבקו פסול למאן נצרכה לר' נתן דבק שברי שופרות פסול למאן נצרכא לר' נתן
ניקב וסתמו אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ר' נתן היא ניקב וסתמו אם מעכב וכו' א"ר חייא בר אבא בשם ר' יוחנן כיני מתני' אם מעכב את התקיעה קודם סתימה פסול אף על פי שסתמו יפה יפה כלומר שאינו מעכב עכשיו ר' נתן אומר כיון דסתמו יפה יפה במינו שאינו מעכב עכשיו כשר,
הוא מוכיח מהירושלמי שמסביר את סוגייתנו שמשנתנו היא כרבי נתן.
6.3
נראה מכאן דפלוגתייהו בשאינו מעכב עכשיו את התקיעה דרבנן פסלי ור' נתן מכשיר כשסתמו במינו, וסתם מתני' ר' נתן הוא והלכה כוותיה,
"סתם משנה" - משנתנו היא כרבי נתן, ולכן הלכה כרבי נתן.
6.3.1
ולא איצטריכא ברייתא לפרושי אם מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה דינא שאם לא היה מעכב הנקב מתחלה אינו כלום, וסמך בזה אמתני', דברייתא פירושא דמתני' היא, ומה שסתם התנא במינו ושלא במינו פריש תנא ברא,
הוא מלמדנו עיקרון חשוב, שברייתא מבוססת על משנה ומפרשת אותה, ואותו פירוש למשנה עדיין מוגדר כ"סתם משנה" שהלכה כמותה.
6.4
וכן דעת הרי"ף שפסק כר' נתן אליבא דר' יוחנן דלישנא קמא, דבשל תורה לא אזלינן בתר לישנא בתרא אלא אחר המחמיר, ולישנא דניקב נמי לא משמע שנפחת רובו...
משמע מדבריו, שיש כלל שבמחלוקת בין שני לשונות בגמרא ההלכה היא כ"לישנא בתרא" [=כלשון אחרון]. אבל אם המחלוקת היא בדיני תורה הרי שפוסקים לפי המחמיר. ומשמע מדבריו שאם מדובר בדין דרבנן פוסקים לפי הלשון האחרון בין לחומרא בין לקולא.
6.4.1
אלא שקצת קשה: מדוע באמת הכלל הוא שהלכה כלישנא בתרא? כנראה בגלל שכך קבע עורך הגמרא כשסידר את מהלך הסוגיא. אם אמנם כך מדוע עורך הגמרא עצמו לא שיבץ את הדעה המחמירה כ"לישנא בתרא" ואז היה נשמר הכלל הבסיסי שהלכה כ"לישנא בתרא"!
6.5
והריטב"א ממשיך:
והרי"ף ור"ח וכל הגאונים והרמב"ן פוסקין כלישנא קמא דר' יוחנן לחומרא כיון דאיסורא דאוריתא הוא, דכל תרי לישנא באיסורא נקטינן לישנא דחומרא בין שהוא קמא ובין שהוא בתרא,
דחשבינן ליה כתרי תנאי או אמוראי שהם שקולים שאם היו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכמ"ש רבני צרפת,
אבל בדיני ממונות פוסקין כלישנא בתרא א"נ מספיקא יד נתבע על עליונה, וכן עיקר,
כאן משמע מדבריו [לכאורה] שהוא סובר שגם בדין דאורייתא הכלל שפוסקים לחומרא הוא רק בדינים מסוג של איסורים ולא בדיני ממונות - אף שגם בדיני ממונות יש דינים דאורייתא לעומת דינים דרבנן.
6.6
גם משמע מדבריו לעיל ששתי לשונות בגמרא נחשבים כאילו מדובר במחלוקת בין שני תנאים או בין שני אמוראים שהם שקולים [ואין כלל הכרעתי בין אותם חולקים] וממילא פוסקים לחומרא! [אבל מדוע דווקא באיסורים ולא בממונות [השאלה היא מהי "חומרא" בדיני ממונות].
6.7
הוא מביא שיטה כללית אחרת:
שלא כדברי הרי"ץ גיאת שפסק בזה כלישנא בתרא דר' יוחנן לקולא שהוא ז"ל סובר שבכל מקום לישנא בתרא עיקר דמהדורא דלישנא קמא הוא וכאילו הוא סברא דאחריתא.
כלומר, שיש שיטת ראשונים שתמיד פוסקים כ"לישנא בתרא" בגמרא. והוא מוסיף משפט מעניין: "דמהדורא דלישנא קמא הוא וכאילו הוא סברא דאחריתא" - לא לגמרי ברורה כוונתו. אולי הוא מתכוון לומר שאותו חכם אמר את שני הלשונות, ובלישנא בתרא חזר בו מהלישנא קמא. אם נאמר שהחכם המדובר הוא "עורך הגמרא" הרי שהעניין מוסבר, שאת הלישנא קמא אמר חכם אחר ואת הלישנא בתרא אמר עורך הגמרא, אבל כנראה שלא לזה הוא מתכוון, ואולי כוונתו לומר שחכם מסויים מהאמוראים אמר את שני הלשונות וחזר בו מהלשון הראשון, ועורך הגמרא השאיר את שני הלשונות! [מדוע? כמו "ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה"?]
7.
בדברי הרא"ש הדברים יותר ברורים:
"ור"י גיאות ז"ל כתב דכל היכא דאיכא תרי לישני הלכתא כלישנא בתרא, דבעל הגמרא ראה דברי מי שישרו בעיניו וסידרם באחרונה לקבוע הלכה כההיא לישנא. ומיהו נראה דהכא לא דמיא לתרי לישני דעלמא, משום שאורחא למימר ארישא תחילה ובתר הכי איכא דמתני לה אסיפא, הלכך ליכא למיקם עלה הי מנייהו דאחריתי(ח) וצריכין למיעבד לחומרא..."
הוא מסביר - בדעת הר"י גיאות - שעורך הגמרא [בדרך כלל כשמדובר בשני לשונות בגמרא] סידר את הלשונות, והלשון האחרון היא הכרעתו [כדברינו לעיל בסעיף 6.7]. ודומה לכלל של "הלכה כבתראי".
7.1
הרא"ש טוען, שבסוגייתנו אין לומר כבסעיף 7 לעיל, מםני שהגיוני שקודם מובאת הלשון שרבי יוחנן מוסב על הרישא בדברי הברייתא..., וממילא בסדר הבאת הלשונות אין הוכחה שיש כאן "סידור" [עריכה] מיוחד במינו!
7.2
אולי ניתן להרחיב ולומר שבכל מקום שהלשונות בגמרא הם בניסוח של "איכא דמתני..." ולא למשל, "איבעית אימא" ועוד... אין הוכחה מהי הכרעת עורך הגמרא, וממילא הפסק הסופי יהיה כמו שפוסקים בספיקות...
