שיעור מרדעת
ראש השנה כד ע"א
"תנו רבנן: אחד אומר גבוה שתי מרדעות ואחד אומר שלשה - עדותן קיימת. אחד אומר שלשה ואחד אומר חמשה - עדותן בטילה".
קשה, כיצד ניתן לשער גובה ברקיע על פי גודל של חפץ, הרי החפץ נראה בגודל שונה על פי המרחק בינו לבין הרואה!
או בלשון אחרת, הגובה ברקיע נמדד על פי הזוית מהאופק. וזוית נקבעת על פי ה'טנגנס' שלה, כלומר על פי היחס בין הגובה לבין המרחק.
אלא בהכרח שהגמרא עוסקת במרחק אחיד. ובדומה למקובל היום במדידת מרחקים זוויתיים בין גרמי השמיים כאשר אין בנמצא מכשירי מדידה - על ידי מתיחת היד לפנים ומדידה על פי רוחב האגודל, האגרוף, או המרחק בין האגודל לזרת במתיחת יד מקסימלית, הנקרא 'זרת' בלשון התורה.
ועדיין קשה, הרי הלבנה בזמן קידושה נמצאת נמוך מאוד סמוך לאופק, כדברי רש"י:
"אחד אומר גבוה שתי מרדעות - גבי עדות החדש תניא שהיו בודקין אותם כמה היתה גבוה מן הקרקע למראה עיניו באומד בשיפולו של רקיע".
ואילו המרדעת גבוהה היא מאוד, כדברי הגמרא במסכת שבת דף יב ע"ב ודף קמט ע"א:
"ולא יקרא לאור הנר. אמר רבה: אפילו גבוה שתי קומות, ואפילו שתי מרדעות, ואפילו עשרה בתים זו על גב זו".
ובמסכת בבא בתרא ב משנה יג:
"אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה".
עוד קשה, שבודאי אורך המרדע אינו קבוע כל כך, וכל בוקר וחמר מכין לעצמו מרדע לפי נוחיותו.
אלא ששיעור המרדע כאן הוא שיעור עוביו, כמו במסכת אהלות פרק טז משנה א ופרק יז משנה ח:
"כל המטלטלין מביאין את הטומאה כעובי/בעובי המרדע".
ושיעורו סטנדרטי על פי נוחיות האחיזה, כמו שמקובל במקל של מטאטא.
