הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אם אמורא פוסק במפורש משמע שלולא דבריו הפסק היה שונה; הלכה שלא כתנא קמא
ראש השנה כד ע"א
משנה. ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו - אין מקדשין אותו, שכבר קידשוהו שמים.
גמרא.
...
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר אם לא נראה בזמנו - אין מקדשין אותו.
תניא, פלימו אומר: בזמנו - אין מקדשין אותו, שלא בזמנו - מקדשין אותו.
רב אלעזר [ברבי שמעון] אומר: בין כך ובין כך אין מקדשין אותו, שנאמר +ויקרא כה+ וקדשתם את שנת החמשים - שנים אתה מקדש, ואי אתה מקדש חדשים.
אמר רבי יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק.
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא: ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה - הרי זה מעובר. מעובר - אין, מקודש - לא? -
מעובר איצטריכא ליה; סלקא דעתך אמינא: הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל - איפרסמא, ולא ליעברוה. קמשמע לן.
מבנה הגמרא:
1.
משנה. ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו,
דעת "תנא קמא": יש לקדש את החודש גם אם נראה בזמנו [ביום ה 30 לחודש הקודם] וגם אם נראה שלא בזמנו [אלא בליל ה 31 לחודש הקודם].
2.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו - אין מקדשין אותו, שכבר קידשוהו שמים.
רבי אלעזר ברבי צדוק חולק על תנא קמא וסובר שאם נראה לא בזמנו אין מקדשין אותו. במילים אחרות: הוא סובר שמקדשים את החודש רק אם נראה בזמנו. [וקצת קשה, מדוע לא אמר כך - בלשון חיובית, מתי מקדשים - ונקט בלשון שלילית - מתי לא מקדשים]
2.1
במחלוקת במשנה נראה שיש לפסוק כתנא קמא, כי בדרך כלל הלכה כתנא קמא נגד תנא יחיד שחולק עליו במשנה.
2.2
רבי אלעזר ברבי צדוק חי כנראה בתקופה שבין רבי אליעזר הגדול לרבי עקיבא.
2.3
ואולי הכלל שהלכה כתנא קמא תקף רק כאשר הוא חולק על אחד התנאים שמתקופת רבי עקיבא ואחריו. וקצת קשה לומר כך, שהרי הנימוק לכלל שהלכה כתנא קמא הוא בכך שרבי יהודה הנשיא כך "סתם" את המשנה ולא כתב את שמו של בעל הדעה המובאת כ"תנא קמא", ואם אין הלכה כתנא קמא כאשר הוא חולק על תנאים מוקדמים לרבי עקיבא מדוע אפוא "רבי" לא כתב את שמו וסתם אותה כ"תנא קמא".
3.
גמרא.
... רבי אלעזר ברבי צדוק אומר אם לא נראה בזמנו - אין מקדשין אותו.
הגמרא מצטטת את דברי רבי אלעזר ברבי צדוק במשנה. לא ברור אם יש משמעות לציטוטים מעין אלה.
4.
הגמרא מצטטת ברייתא שקשורה למשנה:
תניא, פלימו אומר: בזמנו - אין מקדשין אותו, שלא בזמנו - מקדשין אותו.
פלימו [תנא בדורו של רבי יהודה הנשיא] סובר שמקדשים את החודש רק בזמנו - "הפוך" מדברי רבי אלעזר ברבי צדוק במשנה.
4.1
רב אלעזר [ברבי שמעון] אומר: בין כך ובין כך אין מקדשין אותו, שנאמר +ויקרא כה+ וקדשתם את שנת החמשים - שנים אתה מקדש, ואי אתה מקדש חדשים.
רבי אלעזר סובר שאין מקדשים בשני הימים - "הפוך" מדעת תנא קמא במשנתנו.
מיהו רבי אלעזר שמוזכר בברייתא? יש חילופי גירסאות בדבר [הערה: לעיתים חילופי גירסאות התבצעו על ידי סברת המפרשים ולא על סמך גירסא שעברה במסורת עתיקה ובכתבי יד קדומים!]. אם מדובר ברבי אלעזר ברבי שמעון הרי שמדובר בחברו של "רבי" והיה בדורו של "פלימו". אבל אם מדובר ברבי אלעזר ברבי צדוק קשה שיחלוק על פלימו - שחי כמה דורות אחריו - ויותר קשה, שסותר את דבריו במשנתנו.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד מא, שמביא כמה אפשרויות:
4.2
מדובר אמנם ברבי אלעזר ברבי צדוק [כלעיל בסעיף 4.1] וניתן ליישב את הסתירה בדבריו כך: בברייתא הוא אומר את הדין מדאורייתא - "בין כך ובין כך אין מקדשין אותו" - ואילו במשנה הוא אומר את הדין מדרבנן, שאם רוצים אזי מקדשין אותו רק בזמנו, אבל שלא בזמנו אין מקדשין אותו אפילו מדרבנן כדי שלא יראה כזילזול כלפי שמיא שכבר קידשו מהשמיים והם גם מקדשים.
4.3
ויש שגורסים בברייתא רבי אלעזר ברבי שמעון [כתוספת בדפוסים שלפנינו] - כפי שכתבנו בסעיף 4.1
4.4
ויש שגרסו באופן סתמי "רבי אלעזר" ואז הכוונה לרבי אלעזר בן שמוע. כל רבי אלעזר "סתם" במשנה הוא רבי אלעזר בן שמוע, וכל ר' אלעזר "סתם" בגמרא הוא ר' אלעזר בן פדת, תלמידו של ר' יוחנן [רש"י יבמות עב עמוד ב ד"ה ראיתי..."]
ורבי אלעזר בן שמוע היה רבו של "רבי".
4.5
מלבד ההסבר בסעיף 4.2 מדובר במשנה ובברייתא בסך הכל בארבע שיטות.
5.
אמר רבי יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק.
שמואל פוסק הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק - במשנתנו. ולפי הסבר 4.2 לעיל מתאים גם לשיטת רבי אלעזר [עצמו] בברייתא [ובמשנה זהו הדין מדרבנן - הדין עצמו לביצוע הלכה למעשה].
6.
מדוע שמואל פסק כרבי אלעזר. ולולא דברי שמואל כיצד היו פוסקים? בפשטות, אמרנו לעיל [סעיפים 2.1 2.2] שיש לפסוק כתנא קמא במשנתנו ושמואל בא ללמדנו לא כך והכריע שלא כתנא קמא - לפי הבנתו וסמכותו. כדאי להעיר: אם שמואל פסק הלכה במפורש יש להניח שלולא דבריו היינו צריכים לפסוק באופן שונה, כי אם לא כך מה הוא בא לחדש.
7.
אביי מביא סיוע לפסקו של שמואל:
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא: ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה - הרי זה מעובר. מעובר - אין, מקודש - לא? -
הוא מדייק מתוך "סתם משנה" [משנה אחרת] כדברי רבי אלעזר ברבי צדוק במשנתנו.
לפי אביי ניתן לומר ששמואל עצמו פסק כך בגלל אותה "סתם משנה".
7.1
אלא שיש קושי בדבר: הרי "רבי" הוא זה שסתם את שיטת "תנא קמא" במשנתנו כדי לפסוק כמותו, ומצד שני "רבי" קבע את המשנה - שאביי מדייק ממנה - כ"סתם משנה" כדי לפסוק כמותה והיא לא מתאימה לדעת תנא קמא!
7.2
אלא יש לומר שמתאים לפי הכלל של "מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם" - דהיינו, במשנתנו יש מחלוקת ובמשנה להלן "סתם משנה" ואין בה מחלוקת, ולכן הלכה כאותה משנה שהיא מתאימה לדעת רבי אלער ברבי צדוק במשנתנו.
8.
הגמרא דוחה את ההכרח של הסיוע של אביי - [הסיוע היה מתוך דיוק במשנה]:
מעובר איצטריכא ליה; סלקא דעתך אמינא: הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל - איפרסמא, ולא ליעברוה. קמשמע לן.
עד כאן יוצא שדברינו לעיל בסעיף 7 מתבטלים. וחוזרת השאלה מדוע ההלכה כשמואל, או יותר מדוייק, מדוע שמואל פסק שלא כשיטת תנא קמא. הרי אין "סתם משנה" שמוכיחה כדבריו.
9.
ונראה ששמואל מסביר את הברייתא כפי שהסברנו בסעיף 4.2 ומכיוון שאותה דעה - רבי אלעזר ברבי צדוק - הוזכרה גם במשנה וגם בברייתא - הלכה כמותה.
10.
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף כד עמוד א:
והלכתא כר"א בר צדוק שאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים,
דרב יהודה אמר שמואל פסק הלכתא כותיה,
ופשטה דמתניתין דראוהו ב"ד כוותיה (דהכא) [דייקא] כדדייק אביי
ואף על גב דדחו לה בגמ',
דקתני ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר ואם איתא הרי זה מעובר ומקודש מיבעי ליה, פי' דהו"ל למיתני נמי שמקדשין אותו למחר ומדלא קתני אלא הרי זה מעובר מכלל דתו אין מקדשין אותו ב"ד שכבר קדשוהו שמים,
ודחינן דהא לא איצטריך למיתני, ומאי דאצטריך ליה למיתני היינו הרי זה מעובר דלא נימא כיון דאיפרסמא מילתא כולי האי דנימני מיום שלשים, קמ"ל הרי זה מעובר שהרי אינו חסר לעולם אלא כשמקדשין אותו ביום שלשים ממש וכל שלא קדשוהו בו ביום עבר זמנו והוא מעובר על כל פנים.
מהריטב"א משמע כפי שהסברנו לעיל בסעיף 7. והוא כנראה סובר ששמואל לא מקבל את הדחיה לדיוקו של אביי. יתכן, שכאשר מדייקים ממשנה ואחר כך דוחים את ההכרח של הדיוק אזי מי שהובאה ההוכחה לדבריו יכול לטעון שהדחיה לא מחייבת [דחיה בעלמא].
11.
רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ב הלכה ח:
ואחר כך אחר שתתקיים העדות ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש
ואין מקדשין את החדש אלא בשלשה, ואין מחשבין אלא בשלשה,
ואין מקדשין אלא חדש שנראה בזמנו, ואין מקדשין אלא ביום ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש. אפילו ראוהו בית דין וכל ישראל ולא אמרו בית דין מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים, או שנחקרו העדים ולא הספיקו בית דין לומר מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים, אין מקדשין אותו ויהיה החדש מעובר ולא יהיה ראש חדש אלא יום אחד ושלשים אף על פי שנראה בליל שלשים, שאין הראייה קובעת אלא בית דין שאמרו מקודש הם שקובעין.
לחם משנה הלכות קידוש החודש פרק ב הלכה ח:
ואין מקדשין אלא חדש שנראה בזמנו. משנה בפרק אם אינן מכירין (ראש השנה דף כ"ד) ופסק כר' אליעזר בר צדוק דאמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וכן פסקו שם בגמרא:
הרמב"ם פוסק כשמואל בסוגייתנו שפסק כדעת רבי אלעזר ברבי צדוק במשנתנו. ויש מפרשים שמוסיפים, שהוא פוסק כפי ההסבר לעיל בסעיף 4.2
